איש העיר ואיש הכפר

מה קורה כאשר איש העיר פוגש
את עיר הכפר? חוסר הבנה משווע.
העירוני לא יכול להבין את מעשיו
של הכפרי, הוא מסיק מסקנות ונוטה
להתלונן על כל דבר. נשמע מוכר?

מומחים לענייני צבא אומרים, שישראל איבדה את ההזדמנות שלה לפתוח במתקפה נגד איראן. ממשלת ישראל נראית כפופה יותר מתמיד ללחצים מחוץ. אין שותף לשלום, ונראה שהלוחמים האסלאמיים מצליחים לגבור בכל נקודת עימות לאורך ולרוחב הגלובוס. אנשים נאנחים, באומרם שישראל סובלת בצורה חמורה מאוד מחסרון מנהיגים ישרים, אמינים וכשירים לתפקידם. והרבה אנשים אומרים שהמשחק של ישראל נגמר. חילוקי דעות איומים.

ישראל לא תלויה בשום מפלגה פוליטית או במנהיג, תודה לא-ל, אלא רק בהשם יתברך עצמו. כל מה שהשם עושה הוא רק לטובה, לטוב ביותר. אנשים מבינים היום ששום מפלגה, ותהא אשר תהא, לא יכולה למנוע את ישום פסק הדין הקשה שמרחף מעל לראשינו. שום פעילות לא תציל את יהודה, שומרון וירושלים, והפוליטיקאים לא הצליחו לעצור את השאיפות האיראניות לנשק גרעיני. אבל תורה, תשובה ותפילה – כן יכולות לעשות את זה. אם אדם לא מאמין בכוחה של התפילה, כך אמר לי מורי ורבי הרב שלום ארוש שליט"א, הוא לא מאמין בהשם.

אז זה הזמן לחזק את האמונה בכל העולם. אמונה אמיתית בהשם תפרח, בעזרת השם, ותוביל לגאולה המיוחלת של עמנו, של ארצנו, ולשלום כלל עולמי.

אין לנו את כל החלקים של הפאזל המורכב הזה. כי כבני אדם עם עיניים ומוח של בשר ודם, אנחנו לא מבינים בכלל את מה שהשם עושה. אבל המשל הבא, אותו חיבר הרב אלחנן וסרמן הי"ד, שמסר את נפשו על קידוש שמו יתברך בשואה הנוראה, יבהיר לנו מעט את התמונה וייתן לנו מעט נחמה.

פעם, היה עירוני אחד שלא הבין דבר וחצי דבר בכל נושא החקלאות. הוא הגיע לחקלאי אחד וביקש ללמוד ממנו. החקלאי לקח אותו לשדה שלו ושאל את העירוני מה הוא רואה. העירוני השיב שהוא רואה שדה ירוק יפהפה. אז, לקח החקלאי טרקטור עם מחרשה והתחיל לחרוש תלמים תלמים, וקלקל את כל מראה השדה.

"למה אתה מקלקל את הנוף?" שאל העירוני.

"סבלנות", השיב החקלאי. "עוד מעט תראה…"

החקלאי לקח חופן גרעיני חיטה ליד והראה לעירוני. "מה אתה רואה?" שאל אותו.

"גרעיני חיטה – שמנים ויפים", ענה העירוני.

אולם, לתדהמת העירוני, התחיל החקלאי לזרוק את הגרעינים בתלמים ולכסות אותם עם רגבי אדמה.

"אתה נורמאלי?" שאל העירוני. "קודם קלקלת את הנוף, ועכשיו אתה מקלקל ומבזבז את גרעיני החיטה?!"

"סבלנות", השיב שוב החקלאי, "עוד מעט תראה ניסים גלויים".

חלפו כמה חודשים, ושוב נפגשו החקלאי והעירוני באותו שדה. הפעם היו שורות שורות של שרביטי חיטה ירוקים ויפהפיים. העירוני חייך ואמר, "אני ממש מתנצל שהאשמתי אותך בקלקול הנוף. עכשיו, השדה מדהים ביופיו! אמנות החקלאות היא אכן נפלאה ביותר!"

"עוד לא סיימנו את המלאכה", אמר החקלאי. "תחזור בעוד חודש".

כעבור חודש, השרביטים הירוקים הפכו לשיבולים זהובות המוכנות לקציר. החקלאי לקח מגל, קצר את השיבולים ואיגד אותם לעומרים. הוא לקח את העומרים לגורן ושם הרביץ אותם על הרצפה. זה היה מחזה מחריד בעיני העירוני, כיצד החקלאי מתאכזר לעומרים ומרביץ אותם, עד שנהיו ערימות נפרדות של קש וגרעיני חיטה. ושוב אמר לעירוני מוכה ההלם: "עוד לא סיימנו את המלאכה!"

פתאום הופיע החקלאי עם שני סוסים רתומים לעגלה ענקית. הוא העמיס את כל התבואה על העגלה, העלה את העירוני, ונסע לטחנת הקמח בקרבת מקום. שם, נטחנו הגרעינים הזהובים עד שנעשו מעין אבק לבן דק. העירוני יצא מגדרו: "אתה משוגע? מה עשית לגרעינים היפים? קלקלת את כולם!" צרח.

"סבלנות", אמר החקלאי ברוגע ובהבנה, ואז, ארז את האבק הלבן בתוך שקים, העמיס אותם על העגלה ונסע הביתה. שם, אשתו לקחה את האבק, והפכה אותו לבוץ לבן כאשר הוסיפה מים. ואז, היא הפכה את הבוץ למין ככרות של פלסטלינה. בסופו של דבר, בא החקלאי והדליק אש תופת בתוך תנור, הנקרא טבון בעל קירות אבן, והכניס את הכיכרות פנימה.

"עכשיו אין כל ספק שאיבדת את השפיות", צעק העירוני. "אחרי עבודה של חצי שנה, אתה זורק את יציר כפיך לתוך האש?!?"

החקלאי צחק. "לא אמרתי לך להיות סבלני?" ואז, שלף ככר זהוב עם ריח גן עדן מהטבון ונתן לעירוני לטעום לחם חם, טרי מהתנור. העירוני כמעט התעלף מרוב תענוג. "כעת", אמר החקלאי, "תוכל להבין את הכל למפרע".

עד כאן המשל.

השם יתברך הוא החקלאי ואנחנו המבקרים האטומים שלא מבינים שום דבר שעינינו רואות. רק כאשר יסתיים כל התהליך ותבוא הגאולה, אז נבין מדוע עם ישראל חווה את כל מה שחווה לאורך כל ההיסטוריה שלו – פרעות, אינקוויזיציה, שואה, סבל וייסורים וכן הלאה. אך עד אז, עלינו להתאזר בסבלנות, להאמין ולדעת שהכל לטובה. הכל הוא חלק מתהליך גאוני שעתיד להניב תוצאה חלומית שעין לא ראתה. חכו מעט, כבר טוב ויהיה עוד יותר טוב. עוד מעט הכל יתברר היטב למפרע. זוהי הבטחה!