סוד התפילה “הנעלמת”

אם התפילות שלי הן לא לריק,
אבל גם לא מתקבלות, אז לאן הן
הולכות?! רבי נחמן מברסלב מגלה
לנו את סוד התפילה "הנעלמת".

הגמרא (מסכת ברכות לד, ע"ב) מספרת לנו על רבי חנינא בן דוסא, שהיו באים אליו אנשים ומבקשים ממנו שיתפלל על חולים, וכבר בסיום התפילה היה אומר להם אם החולה יחיה או ימות. שאלו את רבי חנינא: איך אתה יודע אם החולה יחיה או ימות? ענה להם רבי חנינא: אם כיוונתי בתפילה, אני יודע שבשמים מקבלים את התפילה והחולה ילך לחיים, אבל אם לא כיוונתי בתפילה החולה ימות.

גמרא זו נותנת לנו, כביכול, כלל ברור, אבל גם קצת מייאש: כשאנחנו מתפללים – אם כיוונו אז התפילה מקובלת, ואם לא כיוונו אז התפילה לא מקובלת.

טוב, אפשר להזדהות יותר עם החלק המייאש של הכלל. למה? כי בינינו, מבלי שאף אחד ישמע, ברוב התפילות שלי אני לא מכוון…

אבל באמת, חשיבה כזאת מוטעית מיסודה. רבי נחמן מסביר את הטעות הזאת בספרו ליקוטי מוהר"ן (תורה ב): "וּבְכָל יוֹם אֲנַחְנוּ צוֹעֲקִים אֵלָיו וְאֵינָם נוֹשָׁעִים וְיֵשׁ מֵעַמֵּנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁטּוֹעִים, חַס וְשָׁלוֹם, בְּלִבָּם, שֶׁכָּל הַתְּפִילּוֹת הֵם לָרִיק".

אז אם תפילותיי לא לריק, אבל גם לא מתקבלות, אז לאן הן הולכות?!

התורה הקדושה מספרת לנו על משה רבינו (במדבר ג) שהרבה להתפלל לפני הקב"ה שיכניס אותו לארץ ישראל. "ואתחנן אל ה’" – המפרשים מסבירים שמשה רבינו התפלל 515 תפילות (כמניין ‘ואתחנן’) כדי להיכנס לארץ ישראל. כאשר רצה להתפלל את התפילה ה-516, אמר לו הקב"ה: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כלומר, תפסיק להתפלל כי עוד תפילה אחת אצטרך להכניס אותך לארץ ישראל.

רבי נחמן מלמד אותנו (שם, תורה צט) את סוד של הגמרא שלמדנו דרך הסיפור של משה רבינו.

הרבה פעמים אנחנו לא יכולים להתפלל בכוונה. כן, גם זה קורה. אבל בכל זאת, אנחנו מתפללים. אך הסוד הוא, שאמנם התפילה לא מתקבלת כרגע אבל היא נשמרת בצד. שום דבר לא הולך לאיבוד. בינתיים מצטברות להן הרבה תפילות בצד, עד שבאה לה תפילה אחת שנאמרת בכוונה, ומעלה את כל התפילות שהתפללנו בלי כוונה. דבר זה מרומז בפסוק: "ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר". רבי נחמן מסביר את הפסוק הזה כך: ואתחנן אל ה’ – תמיד. עם כוונה, בלי כוונה – תמיד אני ממשיך להתפלל. בעת ההיא לאמר – באה אותה התפילה עם הכוונה ומעלה את כל התפילות האחרות.

איזה חיזוק! אכן, שום תפילה לא הולכת לאיבוד ושום תפילה לא נעלמת. כולן נשמרות. וכאשר תבוא אותה תפילה מלאת הכוונות שכיוונו, היא תעלה את כולם!

אפשר להמשיל זאת לרכבת. כל התפילות שהן ללא כוונה ממלאות את הקרונות, עד שמחברים להם את הקטר (התפילה שהיא עם כוונה)… והרכבת עולה כולה.

פעם, הראה לי חבר חידוש נפלא בעניין. רבי נחמן מלמד אותנו (תורה ז) ש"אמונה היא בחינת תפילה". במילים אחרות, אמונה=תפילה. מי שהוא מאמין – אז הוא מתפלל, ומי שמתפלל הוא מאמין. זה משהו שהולך תמיד ביחד. ובתורה קנ"ה, רבי נחמן אומר שאמונה היא בחינת ארך אפיים, אז אמונה=ארך אפיים.

וכך למדנו, שכל התורות שחיבר רבי נחמן בספרו "ליקוטי מוהר"ן" קשורות אחת לשנייה. ואם כך, אני מקבלים כאן כלל פשוט, שהוא ההסבר של תורה צ"ט ושל הגמרא מתחילת המאמר.

המשוואה מאוד פשוטה ליישום: תפילה=סבלנות. תנסו את זה.