בטח בנהג

בסוף המסע, הייתה לי הערכת כבוד
לסאשה. הוא ידע איך להתמודד עם
האוטובוס שלו. אם הייתי בוטחת בנהג
כבר בתחילת הנסיעה, יכולתי ליהנות
הרבה יותר ממה שהרגשתי בסופה.

באחד השיעורים ששמעתי מהרב ברוידא, הוא עשה אנלוגיה מעניינת לחיינו עם הנוסע באוטובוס:

אתה נוסע באוטובוס. יש לך שתי אפשרויות: או לבטוח בנהג שיביא אותך ליעד שלך, לאן שאתה צריך להגיע, מכיוון שאז תוכל להישען לך בנחת ולהתרווח במושב שלך וליהנות מהנסיעה. או – שאתה יכול לדאוג ולהיכנס לפאניקה מכל סיבוב בדרך, להילחץ מכל מניעה אמיתית או דמיונית, מבעיות וסכנות שאותן תפגוש או שלא תפגוש בדרך. אבל בכל מקרה, תגיע ליעד שלך.

בדרך הראשונה, תגיע במצב טוב, רגוע ומוכן לעשות את מה שאתה צריך לעשות ביעד. ואילו בשנייה, תגיע כמו סיר לחץ טעון.

אם אתה רוצה ליהנות מהנסיעה שלך, אתה חייב לבטוח בנהג.

אם אתם באמת רוצים להבין את האנלוגיה הזו, סעו עם נהג אוטובוס אוקראיני באמצע החורף. באוקראינה יורד הרבה שלג. אם אתם נוהגים בעיר הגדולה כמו קייב, הייתם עדים לכך שעירייה התאמצה מעט לפנות את השלג הקפוא מהדרכים, כדי שיהיו ראויות לנהיגה.

אבל אנחנו לא נסענו בעיר גדולה, ולא בשום דרך שמזכירה עיר גדולה. נסענו מאומן לעיירה ברסלב, לבקר בציונו של רבי נתן מברסלב – תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב והאדם שהעלה על הכתב כל אות ומילה מדבריו של רבי נחמן מברסלב.

הנהג שלנו, סאשה, היה אוקראיני טיפוסי: 3/4 קירח וגס רוח. הוא היה ‘נהג אוטובוס גאה’ מאוד במלאכתו, ואני חושבת שהמראה של פירורי במבה ובייגלה שהשאירו הנוסעים על רצפת האוטובוס, או בכל מקום בו, עיצבנו אותו.

בחוץ נותרו עוד עשר מזוודות על השלג הקפוא, כאשר סאשה הודיע שתא המטען עמוס וניסה לסגור אותו. אחרי כמה דקות של ויכוחים הוא פתח אותו שוב וחלק מהנוסעים ירדו לסדר אותו מחדש, כדי שכל המזוודות ייכנסו פנימה. וזה מה שהיה.

בסופו של דבר, היינו מוכנים לצאת לדרך. אבל סאשה לא. הוא נעלם לחצי שעה, בטח לשתות עוד כוסית וודקה ולעשן סיגריה. עד שהוא חזר, ישבנו באוטובוס במשך שעה וחצי – עדיין באומן.

סוף סוף, יצאנו לדרך.

אחרי כמה דקות של נסיעה ראיתי שהאוטובוס לא נוסע בקו ישר, אלא מזגזג מצד לצד. אחת מן השותפות לחדר בו התאכסנתי באומן ישבה בקדמת האוטובוס. ניגשתי לדבר איתה וגם לראות מה קורה.

הדרך הייתה עמוסה בשלג קפוא כקרח. באופן עקרוני, הכביש נועד לשני מסלולים, אבל מי שפינה את הקרח-שלג עשה את זה רק בחלק האמצעי של הכביש. אז זה היה נראה כמו משחק של ‘מי יצליח לעבור ראשון’ – סאשה או הנהגים ממול. כאשר כלי רכב הגיע ממול, סאשה היה מוודא באיזה גודל של רכב מדובר, אם זה רכב פרטי אז ברור שהאוטובוס עובר והרכב הקטן יסטה הצידה, לערימות השלג.

זה הפך להיות מעניין יותר כאשר משאית או אוטובוס באו מהכיוון הנגדי, אז זה היה ‘קרב’ של ממש: מי יפנה את הדרך ראשון. אבל סאשה היה נחוש בדעתו להמשיך הלאה ולא לוותר.

עצרנו להפסקה קלה בדרך לברסלב, וכשרצינו לצאת שוב לדרך גילינו שהאוטובוס נתקע על ערימת שלג קפואה מאוד. מי שלא ירד מהאוטובוס בהפסקה ירד עכשיו ממנו, כדי לחוות את דעתו באיך משחררים את האוטובוס מהמצב אליו נקלע.

במשך עשרים דקות האוטובוס נסע קדימה ואחורה כשהוא תקוע באותו מקום על הקרח. למסע הזה קראו "דרך צדיקים", וכאשר ישבתי באוטובוס שלקח והחזיר אותנו הבנתי עד כמה השם הזה היה מתאים לו. כי בחיים, כמו במסע הזה, נראה שזה כל כך קשה להגיע לכל מקום. לא פעם, ככל שאתה מנסה לזוז קדימה ברוחניות אתה מבין שאתה בעצם ‘תקוע’, תפוס באיזה הרגל או מידה שהפכו למשהו קפוא ומוצק.

בסופו של דבר האוטובוס השתחרר. היה זה אוקראיני מקומי שלקח כלי חד והחל לרסק את הקרח, ואחד הנוסעים מהקבוצה מצא כמה קופסאות עץ והניח אותן מאחורי הגלגלים, כדי לתת לאוטובוס כוח גרירה. האוטובוס לא היה יכול לזוז מעצמו.

עלינו לאוטובוס. מחכות לנו שעתיים של נסיעה לברסלב. המשכנו עוד קצת אבל אז נתקלנו בגבעה קפואה בדרך. האוטובוס טיפס, האוטובוס האט, האוטובוס עצר. האוטובוס החל לנוע חזרה. כולם רצו לדעת מה קורה.

אריאל, המדריך הברסלברי הנחמד שליווה אותנו, לקח את המיקרופון והסביר לנו שסאשה לא לקח בחשבון שהאוטובוס לא יצליח לעבור את הגבעה. היא קפואה מאוד, מחליקה ומסוכנת. נצטרך לוותר על הנסיעה לברסלב וניסע ישר למז’יבוז’ – אל רבי ישראל הבעל שם טוב. ברקע נשמעו קולות של שירה, קולות של תפילות וקולות של צעקות.

"אם אתם רוצים להגיע לברסלב כדאי שתתחילו לומר שמות צדיקים", אמר לנו אריאל. "התחילו מאדם הראשון, ותפעלו ישועות!"

לא שרתי. הייתי מאוד עסוקה בלהסתכל בחלון על השיפוע התלול שהאוטובוס טיפס עליו. זה היה מאוד מסוכן, במיוחד בנסיעה לאחור. עוד כמה סנטימטרים בודדים והיינו מחליקים… התחלתי לחפש את חגורת הבטיחות שלי. אבל היא לא הייתה.

האוטובוס עצר שוב ותהיתי מתי והיכן סאשה מתכוון להסתובב – זה נראה צר מאוד ומסוכן לעשות שם פרסה. כולנו הבנו שהוא לא מתכוון להסתובב בחזרה. אבל סאשה לחץ על דוושת הגז, כמו נהג מרוצים, ושנייה לאחר מכן עלה את הגבעה המסוכנת והמחליקה במאה קמ"ש (נהג מרוצים, כבר אמרתי?)

פחדתי. איזה מטורף! אבל הוא עשה את זה. הוא העביר אותנו מעל לגבעה הזאת והביא אותנו לברסלב. שירה רמה נשמעה בחלל האוטובוס והיו גם מחיאות כפיים. ואני ישבתי לי וחשבתי על כל הדברים שלמדתי במסע שלי לאוקראינה.

כמה פעמים בחיינו אנו מנסים להשיג משהו, אבל מרגישים שאנחנו צועדים אחורנית? כמה פעמים ניסינו להתגבר על ‘גבעות’, אבל הרגשנו שאנו רק מחליקים עוד יותר אחורנית, מתרחקים מהמטרה?

סאשה לימד אותי שיעור חשוב. כאשר הוא הסיע את האוטובוס אחורנית במשך 10 דקות, חשבנו שכבר לא נותר לנו סיכוי להגיע לברסלב, ליעד שלנו. אבל הנסיעה לאחור היא זו שהעלתה אותנו מעל לגבעה המחליקה והמסוכנת.

וכמו באוקראינה, כך גם בחיינו. השם הוא ‘נהג האוטובוס’ שלנו, לוקח אותנו לכל מקום אליו אנחנו צריכים להגיע. לפעמים, הוא מסיע אותנו אחורה לא מעט זמן, ואנו יכולים להגיע למצב של ייאוש בגלל מחשבות כאלה ואחרות שמכרסמות במוחנו, כמו ‘האם נצליח לעבור את התהליך הזה?’… אבל הנסיעה לאחור היא התהליך. זה מה שאנו צריכים כדי להשלים את החלק הבא של המסע.

בסוף המסע, הייתה לי הערכת כבוד לסאשה. הוא בהחלט ידע איך להתמודד עם האוטובוס שלו במצבים קשים ולא נוחים בכלל. אם הייתי בוטחת בנהג כבר בתחילת הנסיעה, יכולתי ליהנות ממנה הרבה יותר ממה שהרגשתי בסופה.