קשה לעיכול

רגע אחד היה לנו רע, ופתאום
קרה משהו ששינה את כל התמונה.
פתאום ובהפתעה. ומה הכי קשה?
לעכל את זה. למה אי אפשר לעבור
את זה בהדרגה?

הימים שעוברים עלינו כעת, הם זמנים של הרהור, תהייה, בדיקה, זיכרון ותשובה.

תמיד בזמן הזה של השנה, מפסח ועד סוף ספירת העומר, זמן הזיכרון באסונות הגדולים שפקדו אותנו היהודים בכל הדורות, אני מוצאת את עצמי קצת מבולבלת. אני נזכרת במה שקרה לעם שלנו, בכל הרדיפות שרדפו אותנו בגולה, מתרגשת נוכח הסיפורים האישיים שמעידים על הגבורה והעוז שבעם שלנו, וכל זה נמהל ברצון גדול לעבוד על המידות שלי לפי ספירת העומר והמשמעויות שנוצרות בתוכו כל יום ויום.

האבל על חללי השואה, חללי מלחמות ישראל והפיגועים מתמזג באבל על תלמידיו של רבי עקיבא, ועל עם העִברים המדוכא במצרים. אבל שיא הבלבול מגיע עם ציונו של יום העצמאות, שהוא כביכול מועד שמסמל שחרור, יציאה מעבדות לחירות, שמחה גדולה וכמובן עצמאות. ולמה כביכול?

כי התחושה היא שאנחנו לא באמת משוחררים, עצמאיים ושמחים במה שיש לנו, ולפעמים הישיבה בארץ מרגישה כאילו, חס ושלום, אנחנו בגלות. כמובן שאני לא משווה את הרדיפות שרודפים אותנו היום לאלו של ההיסטוריה הלא פעם עגומה שלנו, אבל לפחות בגלות הייתה לנו תחושה של אחדות מאוד חזקה, והרבה פעמים בזכותה ניצלנו וכובדנו. ובמקביל, גם הבדילה אותנו משאר העולם, אך גם גרמה לקנאה ושנאה עזה. התחושה הזאת של האחדות מאוד חסרה לי בחיי היומיום בארץ, ואני מתפללת ומייחלת אליה. אני חושבת שכוח האחדות – זה הכוח המנצח והוא זה שיציל אותנו מאויבינו, יביא לנו את תהילתנו וכבודנו ואת המשיח, במהרה אמן. ולא סתם בברכת המזון אנחנו אומרים: "הרחמן הוא ישבור עול גלות מעל צווארנו…." אפילו שאנחנו כבר פה, בארץ ישראל.

אחד הרגעים בהם אני מרגישה את תחושת האחדות ממש חזק, הוא בצפירות של ימי הזיכרון. הדקות המיוחדות האלו, שאף אחד לא מדבר בהן, לא נאמרת מילה של רכילות ולא לשון הרע, וכולם מרוכזים בהתבודדות, כל אחד בדרכו הוא, על אף השקט והלבד – מאוד ביחד. ואז, במעבר חד וחותך עוברים ליום העצמאות, ומתוך השקט הזה, העצב והתשובה עוברים למסיבות, למוסיקה, לפטישים, לדגלים ולמנגלים. והעובדה שזה בא כל כך בסמיכות אחד לשני, תמיד משאירה אותי בסוג של הלם. התכנסות – ואז ההחצנה. שקט – ואז בבת אחת רעש. איפוק – ואחריו התפרקות.

המעבר הזה, בין ימי האבלות לחגיגות, מתבקש שיהיה קצת יותר בהדרגה, יותר מאוזן, יותר קל לעיכול. ואולי דווקא כך זה הכי נכון לנו? הרי הגאולה, גם היא מגיעה ברגע אחד, בהפתעה. רגע אחד היה לנו רע, ופתאום קרה משהו ששינה את כל התמונה. וזה תמיד מפתיע וחד, ובהחלט קשה לעיכול.

אני דווקא אוהבת את יום העצמאות, אפילו שזה לא ממש קול להודות בזה, כי אני באמת ובתמים אוהבת את הארץ הזאת. גאה שנולדתי וגדלתי בה. אוהבת את העם שלי. גאה בו ומתפללת לאיחודו, ושמחה על כל יום ויום שבו יש לי את הזכות הגדולה לשבת בארץ ישראל.