תשובות מדהימות

לאור כל ההתרחשויות מהשבועות
האחרונים הבנתי, שכאשר הדבר
הוא רצון השם באמת – תמיד יש
דרך!

לך בעקבות רמז, חלק 3

ארץ ישראל היא באמת ארץ האמונה. אף פעם לא תפסתי בשכל עד כמה התפילות שלי יכולות להיענות בשלמות, ובמהירות האור…

כל כך הרבה קרה בשבועות האחרונים, קשה לדעת מהיכן להתחיל. אז אם קראתם את כל החלקים של "לך בעקבות הרמז", אז אתם יודעים שבזמן שכתבתי את המאמרים לסדרה זו, חשבנו שמצאנו את הקהילה הנכונה עבורנו, אבל לא היה לנו שמץ של מושג מהיכן להשיג את הכסף לזה. לא ידעתי כמה ארוויח ממכירת הבית בו אנו גרים, ואם נמכור אותו לפני שהקיץ יגיע.

מה שידעתי הוא רק שהתפללתי המון, ומהסיבות הנכונות, וידעתי גם שהשם יעזור לנו, בדרך זו או אחרת.

אחרי שסיימתי לכתוב את "לך בעקבות הרמז", נסעתי לאומן, לציונו של רבי נחמן מברסלב. בעלי ואני החלטנו לא להוציא את הבית למכירה עד שאחזור, מכיוון שהיה צריך לצבוע אותו, לנקות, או במילים אחרות, לתת לו את ההזדמנות להימכר על הצד הטוב ביותר. ובכלל, לא היה לנו את הכוח והזמן לעשות את זה לפני שאטוס.

את המסע לאוקראינה הייתי אמורה להתחיל ביום ראשון. ביום שישי קודם לכן, התקשרו זוג נחמד ששמעו שאנו רוצים למכור את הבית, והם רוצים לראות אותו. ניסיתי לדחות אותם מעט… אני כרגע מדיחה ערימת כלים שממתינה לי בכיור, מנקה את הבית… והחלונות לא מי יודע מה נקיים, גם לא הרצפה… אבל כדי לקצר, הם הגיעו בכל מקרה. ראו ועזבו. מאז לא שמענו מהם שום דבר. הנחתי שהם לא מעוניינים.

שלושה ימים אינטנסיביים עברו עלי בתפילות על ציונו של רבי נחמן. ועוד לפני שחזרתי, בעלי הגיע להסכם מכירת הבית במחיר מצוין (עם בני הזוג שראו את הבית בתוך כל הבלגאן והכאוס). הוא גם הספיק לדבר עם האחראי בבנק על המשכנתא שלנו ולהגדילה. נבנה את הבית שלנו עם יחידה קטנה להשכרה, דבר שיעזור לכסות את התשלום החודשי של המשכנתא.

"תמשיכי להתפלל", הוא אמר לי כשהייתי באומן, "זה עובד!"

אבל עדיין היו לנו כמה עיקולי-דרך לעבור.

הקונים רצו שנצא מהבית לפני אפריל, מכיוון שהיו להם הרבה שיפוצים על הפרק שאותם רצו לסיים לפני הקיץ. שמחנו מאוד, כי הילדות היו מאוד אומללות בבית הספר ושמחתי להוציא אותן משם כמה שיותר מהר. אבל הייתה רק בעיה אחת: לא היה לנו לאן ללכת, אפילו מקום בשכירות, כי רוב האנשים עוברים בקיץ!

האני הישנה שבי מזמן כבר הייתה נכנס ללחץ, פאניקה, מתח, ולא ישנה. אבל התפללתי, והמון. ידעתי שהשם מטפל בהכל. שבוע או שבועיים אחרי שסגרנו חוזה, חברים שלנו התקשרו והודיעו לנו שהם עוזבים את הבית, בו הם גרים, לפני הזמן, ונותרו להם שם עוד ארבעה חודשים! – אם נרצה, נוכל לגור שם עד חודש אוגוסט, בלי תשלום.

מדהים!!!

אבל עדיין, היינו צריכים מקום לגור בו גם אחרי אוגוסט, וכאן הדברים הפכו להיות דביקים. היו מספר בתים פנויים לקניה בקהילה ה’חדשה’, אבל גדולים ויקרים. ובכלל, כל העניין של השכירות, והנדידה ממקום למקום נהיו יותר רציניים ומסובכים, הרבה יותר מכפי שחשבנו.

ופתאום זה קרה לי. תחושת ייאוש החלה להשתלט עלי. אבל התמקדתי, וגם התחזקתי, במשפט שחזרתי עליו שוב ושוב: "כשהשם רוצה שיהיה לך משהו, הוא ייתן לך את האמצעים הדרושים להשגתו". הכל, כל דבר בעצם, הצביע על כך שהשם רוצה שנהיה בקהילה הזאת, אבל לא ראינו את האור בקצה המנהרה – איך אנחנו עושים את זה?!

אולי, למרות כל התפילות, לא הבנו נכון, וחשבנו שזה המקום המתאים לנו? "שלח מייל לרב", ביקשתי מבעלי. זה כבר היה יותר מדי גדול עלינו.

הרב הציע שנפנה לקהילה אחרת שיכולה להתאים לנו, ואולי שם יהיו יותר הזדמנויות. בעלי היה בהלם, אבל אני שמחתי. אולי נמצא משהו יותר זול ומתאים לכיס שלנו, וזה עדיין יהיה צעד רוחני טוב.

נכנסנו כולנו לרכב, גם הילדות, ונסענו ‘לקהילה האחרת’. נסענו במשך עשר דקות כששתיקה רועמת ומחרידה ממלאת את חלל הרכב. מזה שלוש שנים שבעלי לא סבל מכיבי פה – והנה הם באו, ולי – כאבי ראש איומים. התרשמות ראשונית – איומה!

"בוא לא נמהר להסיק מסקנות", אמרתי לבעלי. "אנחנו עושים את כל הצעד הזה קודם כל לטובת הבנות. לפני שנבטל, תן לי לעשות בירור טלפוני על בית הספר במקום. אם הוא מתאים לבנות, נצטרך לבלוע את כל השאר".

בערב התקשרתי, ומיד הבנתי שבית הספר היחיד שנראה מתאים וטוב לבנות הוא אותו בית ספר בקהילה הקודמת בה ביקרנו.

לפחות, הדברים נעשו ברורים יותר. השם הראה לנו שיש רק מקום אחד שמתאים לנו, בשלב זה של חיינו, ועם כל מה שזה יצריך מאיתנו – אנחנו חייבים לעבור לשם.

מיד כשהתחלנו לחפש בית, מתווכת הדירות הראתה לנו בית מהמם, כמעט חדש, עם חמישה חדרים – שהיה יקר מדי לכיס שלנו, אבל זול יותר, יחסית, לשאר הבתים שהוצעו למכירה. הבית נקנה כהשקעה, אבל בעליו החליטו בסופו של דבר למכור אותו, אז הוא עמד כך ריק ומוכן למכירה.

בעלי ואני הלכנו מצד אחד של הבית ובחזרה, כשאנו אומרים שוב ושוב למתווכת שזה לא בשבילנו. אני חושבת שהוא היה יותר מדי חדש, יותר מדי מושלם. כשהייתי שם, זה הזכיר לי יותר מדי את ‘הבית המושלם החדש’ שקנינו במודיעין – ניסיון שלא רציתי לחוות שוב.

כל זה היה לפני כחודש, והדבר המוזר ביותר הוא שהמתווכת לא הראתה את הבית הזה לשום קונה, וגם לא פרסמה אותו, למרות שישנו ביקוש גדול לבתים במקום הזה. הוא היה עדיין פנוי, מחכה רק לנו.

יום שישי בבוקר, נסענו לפגוש את המתווכת והמוכרים וחתמנו על חוזה. הדובדבן שבקצפת הוא – שברגע שנשלם את הכל נוכל להיכנס – זה יהיה לפני הקיץ!

לא יכולתי ‘לקחת’ את הבית הזה על עצמי, הרי היינו צריכים להגדיל את המשכנתא באופן משמעותי מאוד, ובקושי ‘גירדנו’ את התשלום הקודם. אבל אחרי כל החיפושים, התפילות והניסיונות, ידעתי שהשם הוא זה שנותן לנו את הבית.

כשסגרנו חוזה, ותוך כדי התבוננות נוספת על הבית, הבנתי שאנחנו יכולים לסגור בקלות את חלק מסוים בבית, ולהשכיר אותו כמשרד. אם נצליח לעשות את זה, בעזרת השם, זה יכסה רבע מהתשלום החודשי של המשכנתא.

אבל ידעתי גם שאצטרך למצוא עבודה כדי לכסות את השאר. שבוע לאחר מכן, קיבלתי טלפון מחברה שהציעה לי מקום עבודה – משהו שאני באמת אוהבת לעשות. לא יכולתי להאמין למה ששמעו אוזניי. השם, ברחמיו ובחסדיו, דאג לתשלום המשכנתא – ואני אעשה משהו שאני מאוד אוהבת לעשות – יש לי מקום עבודה!

אם לא הייתי מתפללת ומבקשת מהשם שיראה לי מה הוא רוצה שאעשה, לא הייתי עוברת עד עצם היום הזה, ובטח לא לבית היפה שקנינו. מעבר כזה, מבחינתנו, היה נעל גדולה בכמה מידות טובות. אבל התפילה שלי – ושל הרב שלי – הבהירה לי את הדברים ועזרה לי לקחת את ה’סיכון’ ולעבור.

נשאר לנו רק הר אחד לטפס עליו: בית הספר שאנו רוצים לילדות מלא. אנחנו צריכים נס כדי שהבנות יתחילו ללמוד שם בספטמבר. אבל לאור כל ההתרחשויות מהשבועות האחרונים הבנתי, שכאשר הדבר הוא רצון השם באמת – תמיד יש דרך.