אל תרד מהפסים…

אל ‘תפזול’ לצדדים, אל תסתכל
אחורה ואל תעמוד סתם כך בצד
הדרך. יש לך מסלול משלך. דרך
שמותאמת בדיוק בשבילך. סע
עליה!

בגן החכמה – פרק 83

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

דמותו של התם היא דמות נפלאה שכדאי מאוד לצייר אותה לנגד עינינו בכל עת ורגע. הרי אפשר לראות את זה בחוש, בכל פעם שמתגברות על האדם מחשבות של רדיפה עצמית וחלישות הדעת – בין אם זה בינו לבין עצמו, בין שמשווה עצמו לאחרים וכן הלאה – אם יצייר באותם רגעים את דמותו של התם לנגד עיניו ויראה בעיני רוחו את שמחתו של התם בנעל המשולשת, וכיצד היה מלא בשמחה וחדווה תמיד – מיד ירגיש משב רוח מרענן שנושב עליו – רוחו של התם הקדוש, שהיא רוח האמונה התמימה, ומיד יתמלא בשמחה.

ויש לשאול כל הזמן: כיצד התם היה מתנהג עכשיו במצב כזה? מה הוא היה עושה? איך היה מגיב? וכן הלאה.

למשל, כאשר יש לאדם קשיים בתחום מסוים והיצר הרע אומר לו: ‘תראה איזה בלגאן יש לך בחיים! מה קורה איתך? תראה את חברך, כמה יפה ונעים לו, איזה בעל מידות הוא…’ והאדם, כמובן שנופל לחלישות הדעת מדברים כאלה. וגם אם אשתו אומרת לו: ‘אני לא יודעת מה קורה איתנו, איזו קללה או משהו… תראה את השכנים, כמה הם מאושרים ושקטים, להם יש ברכה…’ ואז, מתוך רצון להגן על עצמו כדי שלא ייפול בדעתו לגמרי, הוא מתחיל לבטל את כולם – זה לא צודק, וההוא צבוע, אצל השכנים – הכל הצגה! וכן הלאה. עכשיו הוא נכשל בלשון הרע, והגרוע מכל, בכפירה מוחלטת באמונה בהשגחה הפרטית.

אך אם ישים לנגד עיניו את דמותו של התם – היא יינצל מכל זה ולא יחשוב שום רע על שום אדם, ובודאי שלא יבטל אותו, מכיוון שיהיה שמח בחלקו ולא ייפול לשום חלישות הדעת, וגם אם אשתו/חבריו וכו’ יקניטו אותו – הוא יבין שזאת הייתה השיחה של התם עם אשתו, כאשר שאלה: "אם כן, מפני מה שאר הרצענים לוקחים שלושה גדולים (סוג של מטבע) עבור מנעל (נעל) ואתה רק טאלער וחצי?", בדבריה אלה היא בעצם אמרה לו: ‘תראה איפה אתה מונח. כולם יותר מוצלחים ממך…’ והתם עונה לאשתו בפשיטות, בשלווה ובנחת, את אותה התשובה: "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי!" הקושי שיש לנו זה המסלול שלנו, זאת הדרך בה מוליכים אותנו משמים, זאת הדרך להגיע לשליחות ולשלמות שלנו, כפי שהשם הכין עבורנו במדויק – זה התיקון שלנו וזה הטוב ביותר. "ועוד, למה לנו לדבר מאחרים?" – נעזוב את מה שקורה אצל השני ונסתכל על עצמנו. נתבונן במה שאנו זכינו, וברוך השם זכינו להרבה דברים, והנה, אנחנו חיים ויש לנו כך וכך… עושים מצוות ושמחים, אז מה אכפת לנו רווח כזה מיד ליד?

ובפרט, באותם חסרונות שיש לכל אדם, והם בולטים ביותר, שם יש לו ניסיון לרדוף ולהאשים את עצמו. לשבור את עצמו לרסיסים ולהשוות את עצמו לאחרים. ולפעמים, אביו מעיר לו ושואל שאלות – למה הוא לא מצליח כמו כולם? אולי אשתו שואלת אותו שאלות, או כל אדם אחר – וזה מצטרף לשאלות וקושיות שיש לו על עצמו. בנקודה זו כל אחד צריך לחזק את עצמו בכל כוחו ולצייר את דמותו של התם לנגד עיניו, כי אז יקבל כוח עצום לעמוד בניסיונות וללכת בדרך השם בבטחה, להאמין באמונה שלמה שהכל בהשגחה פרטית וזה הטוב ביותר בשבילו. זה המסלול המדויק שלו ואין שום מקום להאשמה עצמית – כי כך השם רוצה. לכן גם אין מקום להשוואות – זה מעשה שלי, וזה מעשה שלו. וכל מה שנשאר, אם כן, הוא רק להיות שמחים בחלקנו.

לכן, כל אחד צריך לדעת שכאשר הוא שם את דמותו של התם הקדוש נגד עיניו – זאת הדרך שלו להצליח בחיים, וזו הצלחת כל העולם כולו, מכיוון שזה מביא את הגאולה. שהרי, על פי דרכו של התם, כל אחד חי במסלול שלו ומסתכל על תפקידו שלו – אין שום קנאה, לא שנאה וגם לא תחרות, כמובן שגם אין לשון הרע. אז מה יש? רק אהבת חינם, חסד, עין טובה, שמחה – או במילה אחת: הגאולה. אדם שחי בדרך זו יכול לומר בפה מלא שהמשיח שלו כבר הגיע והוא כבר נגאל, משום שאף אחד לא מפריע לו ושום דבר לא מעציב אותו. הוא עושה את שליחותו בשלמות בלי בלבולים. בדרך זו יגיע להצלחה מוחלטת! כי זה יסוד באמונה: שכל נברא ונברא יש לו את הדבר שבו הוא יכול להגיע להצלחה השלמה בו, ויש לו את הייעוד המסוים אליו הוא יכול להגיע, שזו השלמות וההצלחה שלו.

אל תרד מהפסים

כדי להמחיש את הביטוי המעשי של האמונה בהשגחה הפרטית שיש על כל אדם, על דרכו בחיים ותנאי חייו, נתאר כל אחד מאיתנו כרכבת הנוסעת על פסי הרכבת, ועל ידי משל זה נוכל לבטא מספר עקרונות חשובים.

תחילה, יש לזכור היטב שלכל נברא ונברא יש את הפסים המיוחדים לו ללכת בהם. מאז הבריאה ועד סוף העולם הזה לא היו ולא יהיו שני בני אדם שיש להם את אותם פסים. אלא, לכל אחד יש את הפסים המתאימים לו – לפי האדם, המקום והזמן שעומד בו. לפי משל זה אפשר להבין בצורה מחושית שאדם צריך להתרכז אך ורק בדרך האישית שלו. וכמו הרכבת, "לנסוע" על הפסים שלו ולראות תמיד מהו הצעד הבא ולאן הפסים פונים – וכך להמשיך לבטח על הפסים שלו. זאת נקראת אמונה בהשגחה הפרטית, כאשר אדם מסתכל בכל רגע בחייו לאן מובילה אותו ההשגחה הפרטית ומה השם רוצה ממנו, מה הוא צריך להבין ברגע זה ממש ומה עליו לעשות, וכן הלאה.

זהו הניסיון העיקרי של האדם באמונה וזו המלחמה העיקרית שיש לאדם בחייו, מכיוון שהיצר הרע כל הזמן מנסה "להוריד את האדם מהפסים" בכל דרך אפשרית. בעניין זה נכשלים רבים מבני העולם, שפשוט "יורדים מהפסים" שלהם ולכן לא מגיעים למיצוי תכליתם בעולם. ובאמת, המושג "ירד מהפסים" שגור בפי הבריות והוא בא לתאר אדם שהשתגע, לא עלינו. אבל אצלנו יש לו משמעות הרבה יותר עמוקה, כי על פי האמונה לא צריכים להשתגע כדי "לרדת מהפסים", אלא ברגע שאדם מסיח מעט את דעתו מההשגחה הפרטית שיש עליו ושוכח להתרכז בפסים שלו, לכן לא חי את התכלית שלו כפי שהבורא מכוון אותו – זה נקרא שהוא "ירד מהפסים".

ואיך יורדים מהפסים?

ירידה ראשונה: פזילה לצדדים

כאשר אדם "פוזל" לצדדים, כלומר כשמסתכל על שאר בני האדם ועושה השוואות. מכאן הדרך קלה וקצרה לקנאה, שנאה ותחרות. אדם שמסתכל כל הזמן על זולתו, באופן שתואר לעיל, כל הזמן חושב: ‘למה לשני יש ולי אין? אעשה כמותו. אני חייב לעבור אותו. אני חייב להיות יותר מוצלח ממנו…’ או שנופל לחלישות הדעת: ‘למה לשני הולך בקלות ולי קשה? למה כלום לא הולך לי? כולם יותר טובים ממני. לכולם קל יותר בחיים, אני לא שווה, אני לא יוצלח…’

כמובן שהרכבת של אדם כזה יורדת מהפסים, לכן הוא גם לא מתקדם לשום מקום. ולא רק, אלא שהוא מתהפך ומתרסק, כמו שקורה לרכבת ממש אם חלילה היא יורדת מהפסים שלה.

בהסתכלותו לצדדים הוא עובר ממש על התורה. למשל, כפשוט על "לא תתורו" ועל "לא תחמוד" – חומד נשים או רכוש לא לו, ואז הוא מאבד כל קשר עם התכלית והאמונה, וצפויות לו התרסקויות קשות. בזה מובן מה שאמרו חז"ל, שהדיברה "לא תחמוד" היא כנגד כל התורה כולה ואדם שמקיים אותה בקלות יקיים את כל התורה כולה, ומי שלא מקיימה פוגם בכל התורה כולה.

"פזילה" זו אינה שייכת להולך על הפסים שלו, שכל רצונו להיות דבוק בהשם. לכן ברור שהוא שומר על עיניו, שהרי כל ראיה והסתכלות על העולם הזה רק מבלבלת אותו ומסיחה אותו מהמסלול שלו ומהדבקות שלו בבורא, והוא הרי אינו רוצה להסיח את דעתו לרגע מהשם ובטח שלא מהאמונה לכן, כאשר אדם כזה הולך עם משל הפסים, שומר את עיניו הפנימיות, כלומר מכל מה שלא שייך למסלול שלו וכל שכן כאשר שומר את עיניו מראות נשים, כי אין דבר שכל כך לא שייך למסלול מאשר אותן נשים זרות. לאדם הנשוי יש את אשתו, שהיא האישה היחידה שיש לה שייכות למסלול שלו. כאן עליו לשים את עיקר הדגש בהתבודדות – שמירת עיניים. ואדם שאינו נשוי – יחכה לזיווגו, ובינתיים, כל הנשים הן מחוץ למסלול שלו. וגם הוא צריך לשים דגש על כך בהתבודדות.

ירידה שנייה: מסתכל אחורה

כאשר אדם מסתכל אחורה ומייסר את עצמו על מה שכבר עבר: איך עשיתי את זה? איך נכשלתי? ומחטט בכישלון שוב ושוב ורואה בעיני רוחו את הכישלון כל הזמן, לכן הוא גם מתחיל לרדוף את עצמו, להאשים את עצמו, הוא כבר לא יכול לסלוח לעצמו ובטח לא לשכוח – לא ישכח ולא יסלח… אבל כל המחשבות הללו הן בגדר עבר והן בזבוז זמן, שהרי העבר אין. זהו דמיון מוחלט לחטט במה שכבר איננו בעולם, וכל שכן אם נפל לעצבות או ייאוש על ידי מחשבותיו. הסתכלות כזאת היא ירידה מהפסים לכל הדעות. האדם כבר לא מרוכז בהתקדמות על הפסים שלו – מה הצעד הבא, כי הוא מסתכל אחורנית. וגם הוא, סופו להתרסק, ממש כמו הרכבת, שאם מנהיגיה לא משגיחים על הדרך קדימה אלא מסתכלים אחורה, סופם להתנגש במשהו.

ירידה שלישית: רכבת בצד הדרך

בשלב זה יכול להיות אדם שלא מסתכל לצדדים וגם לא אחורנית, אולם הוא לא מאמין בעצמו. הוא מיואש ועצוב, ובמילים אחרות: הוא עומד ולא זז לשום מקום. הוא נמשל לרכבת שאינה עומדת על הפסים כלל, אלא חונה בצד הדרך ומעלה אבק. העצבות והייאוש נובעים מכך שאדם לא מאמין בעצמו. כלומר, שאינו מאמין שהשם ברא לו פסים ללכת עליהם במיוחד בשבילו, שהם הדבר הטוב ביותר בשבילו. גם הוא נקרא אחד שירד מהפסים ועומד לו בצד. כי אם היה על הפסים, מן הסתם, היה נוסע…

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)