שאיפת החיים

השאיפה החשובה והראשונה
שצריכה להיות בסדר העדיפויות
של כל אדם היא לומר תודה. לא
לא להתלונן אפילו במצב הכי קשה.
אדרבה, יש להסתכל על כל המצב
הפוך..

רבי נחמן מברסלב מגלה לנו (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה ב) שכאשר אדם עוסק בעבודת התודה-הודאה, הוא זוכה לאמת. אחד ההסברים לזה הוא, שבלי ההודאה היצר הרע משתלט על האדם ומכניס בו מחשבות של כפירה, כגון: שהכל בחייו משובש, שהוא לא בסדר, שחברו לא בסדר וכן הלאה, וכך הוא מתהלך לו כל היום עם מחשבות של צער וייאוש, שקשה לו, שרע לו, שמר לו… וכן הלאה.

כמובן, שמחשבות אלה הן שקר, משום שכל מה שעובר עליו הכל בהשגחתו המופלאה של השם יתברך, וכל כולה מכוונת אך ורק להיטיב עמו הטבה נצחית. אילו אדם היה מאמין שהשם משגיח עליו וכל מה שקורה לו הכל לטובה, אז הוא לא היה מרגיש שום צער או ייסורים. אדרבה, הוא היה מתענג על השם. אבל, מכיוון שהיצר הרע כבר השתלט עליו במחשבות רעות, הוא לא רואה את השם ושוכח לגמרי את האמונה.

והתוצאה? גם כאשר אדם, במצב כזה, מתפלל ומבקש מהשם שימלא את חסרונותיו – הוא מבקש אותם בשקר. הוא מרגיש שכל מה שעובר עליו זה רע, לכן הוא מבקש מהשם שכביכול לא ירע לו. אבל, כמו שהוסבר, השם רק מיטיב עמו. זאת, משום שכאשר אדם רוצה להתפלל באופן הנכון, זה יקרה רק כאשר הוא מאמין שהחיסרון שיש לו הוא לטובה, והוא מודה לבורא עליו ומבקש לדעת באיזה אופן השם רוצה להיטיב עמו. זאת מטרת החיסרון ולכן הוא נשלח לאדם.

לכן, לפני שאדם מבקש כל בקשה מהשם, עליו תחילה להודות: ‘השם, אני רוצה לומר לך תודה מכל הלב שלי, הרי אתה בודאי טוב אתי, אתה רחמן, אתה צדיק על כל הבא עלי, תודה רבה!…’ ואם קשה לו להודות, כי היצר הרע כבר עיקם את ליבו, אז יבקש מהשם שייתן בליבו אמונה שהכל לטובה ויזכה אותו להודות מכל הלב על הכל.

ואז, כאשר אדם יכול לומר תודה מכל הלב על המצב הנוכחי, כפי שהוא, רק אז הוא אוחז באמת ובאמונה. כל זמן שהוא לא יוכל לעשות זאת, זה מעיד על כך שחסרה לו אמונה ועליו לבקש מהשם שייתן לו להאמין בלב שלם שהכל לטובה.

כי הכלל הוא, שאדם לא יכול להתחבר עם הבורא אם הוא לא מאמין שהשם הוא צדיק! לא מעט אנשים אומרים לי שהם לא יכולים לדבר עם השם. למה קשה לאדם לדבר עם בוראו? כי הוא עצוב, הוא לא מרוצה מחייו, הוא לא מרוצה ממה שעובר עליו, וכן הלאה. הרגשות אלו הן למעשה חסרון האמונה. כי אחרי שעבר מה שעבר, על האדם להודות לבורא על הכל! ורק כאשר הוא מודה להשם – רק אז! נפתחת לו הדרך לדבר עם השם, עם האמת.

אם אדם הולך עם הרגשות כמו – אני לא מרוצה, לא טוב לי, ובמילים אחרות, הוא חי בתחושה שמגיע לו וכביכול מקפחים אותו. הרגשות אלו כמובן מגיעות מצד השקר והכפירה שהרי, כפי שהוסבר, הכל בצדק וברחמים ולטובה. לכן, אדם שחי עם שקר כזה לא יכול לדבר דיבורי אמת עם השם. אבל, כשהוא חי עם ההרגשה שהשם עושה הכל בצדק ולטובה, ובאמת אין לו זכות לבקש מהשם שום דבר, כי כל מה שהוא מבקש הכל חסד – אז הוא חי באמת ודיבוריו עם השם הם דיבורי אמת.

עניין זה מלמד אותנו רבי נחמן מברסלב בתורה הנ"ל: על ידי שאדם מודה – יזכה לדבר דיבורים של אמת. אבל לא לומר סתם תודה רבה מהשפה אל החוץ, אלא להתבונן כמה השם היטיב איתך כל חייך, כמה פעמים הציל אותך, השפיע עליך, זיכה אותך וקירב אותך – כי הכל בחסד, ואז תאיר בך האמת ותוכל לדבר עם הבורא.

מתוך ההסבר הנ"ל עולה השאלה המתבקשת: אם אדם קורא לעצמו ‘יהודי מאמין’ כיצד הוא יכול לומר זאת אם הוא לא מאמין שהשם הוא הטוב, הצדיק והרחמן? איזו אמונה זו? ואם אתה אכן מאמין שהשם טוב צדיק ורחמן, אז למה אתה לא מרוצה מהחיים שלך? הרי הם מסורים בידיו של הקב"ה שהוא, כמובן, הטוב, הצדיק והרחמן!

כדי לצאת מהשיבוש הזה, השאיפה הראשונה שצריכה להיות לאדם, לפני הוידויים, לפני התשובה ולפני כל בקשה היא – לומר תודה רבה. וכל זה למה? כי כאשר אדם הולך עם עצבות, עם ההרגשה שמגיע לו והוא לא מרוצה – דבר זה סוגר לו את הכל. כי כידוע, ברגע שאדם חושב שמגיע לו אז בבית דין של מעלה עושים לו שיפוט מהיר – אם מגיע לו משהו, ובשמים לא רוצים להיות חייבים לאף אחד כמובן, לכן פותחים את הספרים שלו ורואים שזה לא נכון, שהרי לשום אדם לא חייבים שום דבר, ולכן נפרעים ממנו… לא עלינו.

מכאן אפשר להבין מדוע, כפי שנהוג לומר, לא הולך לאדם בחייו. כאשר אדם אומר ‘תודה רבה לך השם! אני רוצה להיות שמח בחלקי, לא מגיע לי כלום…’ ומבין שכל מה שעליו לבקש זה רק מצד החסד, הוא יראה כיצד בעיות או דברים שהיו עד לאותו זמן לא פתורים וכן הלאה – מסתדרים ובאים על מקומם.

זה מזכיר לי מקרה עם אדם שפנה אלי ואמר לי שהבן שלו לא הולך בדרך הטובה. "כל עוד אינך אומר תודה מעומק הלב על הבעיה, לא תוכל לפתור אותה", אמרתי לו, "עליך לשמוח בחלקך, לראות את הטוב שבכל דבר, לקבל את מה שעובר עליך באהבה, שיש לך ילד כזה, וגם זה בודאי בחסד וברחמים. אם לא התיקון עם הילד מי יודע מה היו נותנים לך… אחרי שתודה על עניין זה כראוי, תוכל לעשות תשובה ולחפש על מה ולמה בא התיקון הזה. כאשר אדם מקבל את מה שקורה איתו באהבה, רק אז הוא יכול להתפלל בצורה נכונה. כלומר, לבקש לדעת מה עליו לתקן ועל מה לעשות תשובה, ובסוף – לבקש שהשם ימחל לך. ולא רק, אלא על ידי האמונה וההודאה אתה בא בהכנעה לפני השם, ומנקודה זו מבקש ממנו: ‘ריבונו של עולם, רחם בבקשה על הילד, עזור לו, רפא אותו, תן לו דעת, זכה אותו שיצליח בחיים, תן לו אהבה לתורה…’ כל מה שאתה רוצה בשביל הבן שלך – אתה בהחלט יכול לבקש, אולם עליך לגשת לזה מנקודת הכנעה".

ועל זו הדרך – כל קושי שאדם נתקל בו – פרנסה, שלום בית וכו’ – תחילה, עליו לקבלו באהבה ולהודות לבורא עליו, כי הכל חסד של השם ולא מגיע לי כלום, וכבר למדנו ש"אין ייסורים ללא עוון", ואם השם היה מתנהג עם האדם כפי שבאמת מגיע לו, השם ירחם מה באמת היה קורה לו, חס ושלום. לכן יש להודות ולקבל את הכל באהבה, להבין שזה חלק מהמסלול שאנו עוברים, חלק מהתיקון והשליחות שלנו כאן בעולם. אם הבנו זאת, אז אפשר לבקש מהשם להראות לנו על מה העניין, מה בא לרמוז קושי זה או אחר, לעשות תשובה וכו’.

הרבה פעמים באים אלי אנשים שיש להם צרות והם בוכים ובוכים… ולא נושעים. אני מנסה להסביר להם שהבכיות רק סוגרות את השערים בפניהם, אבל הם אומרים לי: "אבל כתוב ‘שערי דמעה לא ננעלו’?"

אכן, שערי דמעה לא ננעלו, אבל רק לאותם אנשים שבוכים בלב נשבר ומתוך געגועים והרהורי תשובה. לא למתלוננים! אדרבה, אם נאמר שהשם שם שערים לכתחילה, זה רק בשביל כל המתלוננים למיניהם שלא מקבלים באהבה את מה שהשם עושה איתם. בשבילם – השערים הללו אכן נעולים ותפילתם לא מתקבלת.

לכן, השאיפה החשובה והראשונה שצריכה להיות בסדר העדיפויות של כל אדם היא לומר תודה להשם! כל שכן לא להתלונן, אפילו במצב הכי קשה ח"ו, אלא לעשות את החשבון הזה: אם יש צרה סימן הוא שיש גם ענוות. ואם יש עוונות, אז עלי לתת את דעתי תחילה על כל הישועות שהשם עשה איתי כל השנים ועל כל מה שהיטיב איתי. כך, יש להסתכל על כל המצב הפוך: להודות, להלל את השם ולבקש ממנו רק מצד החסד. כאשר אדם מתחזק בשמחה ומודה על הכל, תפילתו מתקבלת במהירות.

יהי רצון שנזכה כולנו להודות – לעסוק בעבודת התודה-הודאה, ועל ידי זה נזכה תמיד להיות שמחים בחלקנו, לישועות בפרטיות ובכלליות, לגאולה בחסד וברחמים בקרוב ממש. אמן כן יהי רצון.