אתה חייב לעבור במדבר

לפני שאתה משיג משהו,
אתה חייב לעבור במדבר. זה
חלק מהמסלול. וזה אומר בלבולים,
ספקות והתגברות התאוות. כל
אלה נכללים במעבר במדבר.
 

חגן מתן תורה אמנם עבר, אולם מתן התורה עצמו לא עבר. מדוע? כי בכל רגע ורגע השם נותן את התורה. כל השגה, כל לימוד – הכל נכלל בבחינת ‘קבלת התורה’, כמו שאנו מברכים בכל יום: "ברוך אתה ה’ נותן התורה". לכאורה, היינו צריכים לברך בלשון עבר – ‘נתן’, משום שהשם כבר נתן את התורה על הר סיני. אבל לא. אנו מברכים בלשון הווה – נותן, כי באמת, בכל יום ויום לכל אדם יש בחינה של קבלת התורה בכל מה שהוא לומד ומשיג בה.

רבי נתן מברסלב כותב (ליקוטי הלכות, גביית חוב מיתומים ג), שכשם שעם ישראל היו צריכים ללכת במדבר קודם שקיבלו את התורה, כך כל אדם, קודם שהשיג משהו בתורה הוא חייב לעבור קודם בבחינה של ‘מדבר’, והכוונה היא למניעות והבלבולים, הספקות והתגברות התאוות וכן הלאה. וכאשר מתגברים על האדם כל הבלבולים הללו והוא צועק אל השם: איה מקום כבודו! אז הירידה הופכת לתכלית העלייה והוא זוכה לקבלת התורה.

למה צריך את הצעקה הזו? מכיוון שאז הוא עולה למקום הכי גבוה בעולם, מקום שנקרא ‘המאמר הסתום’ – שהוא שורש התורה כולה, ומשם זוכה להמשיך תורה שמיוחדת לו ממש, כפי עמידתו בניסיון, שהוא לא התייאש, והוא מחפש את השם, וממקום זה צועק ‘איה מקום כבודו’. אז, השם מראה לו היכן מקום כבודו באמת, וזה נעשה על ידי התורה שהוא מגלה לו.

למשל, תורה שהשם כתב בשדה בעקבות אחד מהניסיונות שעברתי: כאשר אדם שמח בייסורים – והכוונה היא לכל סוגי הייסורים, ברוחניות ובגשמיות, וזה אומר גם כאשר לא הולך לו בעבודת השם, כאשר יש לו בלבולים והתאוות מתגברות עליו אך הוא שמח! מכיוון שהוא מאמין שאין שום רע בעולם, שהשם רק טוב והכל רחמיו של הבורא. אם כן, לפי אמונתו של אדם זה, אין שום דין כלל שהרי הכל מאת השם, ברחמים ולטובתו.

לעומת זאת, אדם שלא מאמין בשלמות בהשגחה הפרטית חושב שזו מידת הדין שנשתלחה בו. אך זה שמאמין – בשבילו אין מידת הדין! לפי האמונה שלו אין עוד מלבדו. הכל זה רק השם. לכן אין מקטרגים! נמצא, שבדרך זו הוא מבטל לחלוטין את מידת הדין ואז נמשכות עליו ישועות עצומות והוא רק מודה להשם.

וכל זה למה? כי הבורא מנהיג את האדם כפי האמונה שלו. אם אדם מאמין שאין רע, אז הוא יראה שאין רע. אם הוא מאמין שאין עוד מלבדו – אז אין עוד מלבדו. ממילא, אין מקטרגים, כי אין מי שיקטרג עליו משום שהאדם הוא זה שנותן למקטרגים את הכוח לקטרג עליו, וזה קורה כאשר הוא חושב שיש מציאות של מקטרגים שהיא ח"ו נפרדת מהשם. אבל אם הוא מאמין בהשגחה הפרטית, כפי שהוזכר לעיל, אין עליו שום דין. לכן הכל מתהפך לו לטוב ולישועה. ברגע שאדם חזק באמונה שכל מה שנעשה עימו הוא רק ברחמים, אז בתחילה הוא רק מאמין בלי להבין זאת בשכל. ובהמשך, כאשר הוא מתחזק באמונתו הוא עולה אל השכל ומשיג זאת גם בשכל ומקבל דעת להבין איך באמת הכל נעשה ברחמים.

וכאשר אדם נמצא במצב זה כבר אין צורך לתת לו ייסורים. הוא כבר קיבל דעת. שהרי, תכלית כל הייסורים ומידת הדין היא ללמד את האדם אמונה, לתת לו דעת – לדעת את השם. וכל העולם נברא רק בשביל זה. כל העולם כפשוטו, כולל מידת הדין והמקטרגים וכיוצא בזה. הכל נועד, וזו כמובן התכלית, ללמד את האדם אמונה. ומה זה אומר אמונה? שאין עוד מלבדו וכאשר אדם יודע את אפסיותו.

כידוע, כל צער שיש לאדם נובע רק ממידת הגאווה שלו, כלומר שהוא לא חי את אפסיותו. וכאשר השם שולח לו ייסורים, אך הוא חזק באמונה ומשיב אל ליבו שהייסורים הללו באו לתת לו תזכורת שאין עוד מלבדו, שהשם כולו טוב, מיד כשהוא חוזר אל האמונה ומקבל דעת, כלומר מבין את אפסיותו ושאין עוד מלבדו – מיד סרים הייסורים משום שכבר אין בהם צורך. המטרה הושגה: האדם הגיע לנקודה אליה היה צריך להגיע – שאין עוד מלבדו וידיעת אפסיותו.

ומתי אדם זוכה לדעת את אפסיותו, כלומר שהוא אפס אם נקרא לילד בשמו, על ידי הייסורים שהשם שולח לו? רק כאשר הוא מקבל אותם באמונה. אם הוא מתקומם ומתרעם, זה כמובן לא יוביל אותו למטרה, מכיוון שהוא לא מקבל את הנהגת השם איתו. ומתי אדם זוכה לקבל את הנהגת השם באמונה? כאשר הוא אומר תודה: ‘תודה רבה לך השם על הייסורים שאתה נותן לי ובעזרתם אתה מזכיר לי שאני אפס…’ שהרי כל בר-דעת שמח שהשם מחזיר אותו אל האמת. הוא הרי סטה מדרך האמת ועל ידי הייסורים השם מחזיר אותו למסלול, לכן הוא מודה להשם: ‘תודה רבה לך שלא הנחת אותי להמשיך לטעות ועוררת אותי. תודה’.

אם כלל זה תקף על הייסורים כפשוטו, ברור שהוא תקף גם על התגברות התאוות והמידות הרעות, שהן בעצמן ייסורים שבאים להראות לאדם שיש לו גאווה. כי כל התאוות והמידות הרעות – כולן באות ממידת הגאווה, מחוסר אמונה, מ’אני’ ומ’כוחי ועוצם ידי’.

לכן, כל תכליתה של מידת הדין היא ללמד את האדם שאין עוד מלבדו. וכאשר אדם שזוכה להודות ולומר תודה על הכל! הוא עולה למקומות הכי גבוהים בעולם. על פי זה גם מובן למה לעתיד לבוא כל הקרבנות יתבטלו, חוץ מקרבן תודה. הקרבנות, כידוע, הם כנגד התשובה של האדם, והתודה היא התשובה המעולה ביותר, הכי עמוקה והכי גבוהה. לכן, ברגע שכולם ישיגו את אור התודה הם יעשו תשובה עמוקה ואמיתית ולא יביאו שום קרבן מלבד קרבן תודה.

זאת, משום שהתכלית של הכל היא האמונה, ועיקר התשובה הוא על האמונה. כאשר אדם לא מצליח להגיע לשכל זה – כלומר להבין שהתשובה צריכה להיות על האמונה, אז התשובה שהוא עושה נוגעת רק בחיצוניות של החטא. הוא לא מגיע בכלל לתשובה בשורש העניין. ורק אדם שעובד על מידת האמונה ועושה תשובה עליה, מגיע לתשובה באמת. דבר זה גם מסביר מדוע העולם לא הגיע לתיקונו, מכיוון שגם כשעושים תשובה היא לא אמיתית, משום שהיא לא נעשית על מידת האמונה.

אנשים חושבים שכאשר הם אומרים ‘חטאתי, עוויתי, פשעתי’ על חטא כלשהו, בזה הם עושים תשובה. אך אין זה נכון. אם הם אומרים את ה’חטאתי, עוויתי, פשעתי’ על פגם האמונה שלהם, על מה שגרם להם לחטוא, זאת תשובה נכונה ואמיתית. כי החטא לכשעצמו, הוא רק תוצאה ולא שורש הבעיה. הוא בא להראות לאדם שיש לו חסרון אמונה ולכן הוא נכשל. ועיקר התשובה הוא לחפש מהו חסרון האמונה שבגללו יכולתי לחטוא נגד השם, לעשות תשובה עליו ולתקנו.

מתוך דברים אלה אנו מקבלים את הדרך לעשות תשובה ולתקן כל דבר משורשו. למשל, לאדם יש תאווה מסוימת. תחילה יאמר בכל ליבו: ‘תודה רבה לך השם שיש לי תאווה מכיוון שהיא מזכירה לי את אפסיותי. התאווה התגברה עלי וזה רק כדי שלא אחשוב שאני צדיק, אלא אראה בפירוש שאני בעל תאווה. ובאמת כל זמן שאני עדיין לא מודע לאפסיותי אז תודה רבה לך שיש לי תאווה’.

בהמשך, יתוודה על גאוותו ויתחרט, כסדר התשובה, והעיקר – שהכל יבוא מתוך הכרה בכך שהשורש והעוון העיקרי שלו באים ממידת הגאווה. כאשר אדם יודה על תאווה שהתגברה עליו אז בשלב מסוים השם ייתן לו לדעת באמת שהוא אכן אפס, ואז כבר לא תהיה לו תאווה. זה נקרא שזכה לתשובה שלמה. בדרך זו אדם תמיד עובד על נקודה זו וזוכה לחיות את אפסיותו.

כדי ליישם זאת בקלות, הדברים מובאים לפי סדר השלבים:

1. תחילה, ראה את אפסיותך. יש לך תאווה, מידה רעה, כישלון, ירידה.

2. אני מבין שזו תזכורת שהשם יתברך שולח לי.

3. הודאה (אמירת תודה) שבאה בעקבות התזכורת על הכישלון או הנפילה.

4. עשיית תשובה על הכפירה והגאווה – שהן דבר אחד – שהביאו אותו לחטוא, ליפול, לתאוות וכו’.

5. קבלת דעת ברורה על האפסיות, לכן מכאן כבר לא צריך ליפול ולהיכשל כדי לדעת זאת, כי אז כבר אין לו יותר תאוות, כישלונות וייסורים.

חשוב מאוד לדעת, שעצם ההודאה על הכישלון היא בעצמה תשובה מעולה. כי לכל מי שנגעה יראת שמים לליבו הכישלון הוא למעשה סוג נורא של ייסורים, והרי כל הייסורים שאדם מקבל באים רק בגלל עוונותיו, כמו שנאמר: "אין ייסורים ללא עוון" -ושורש העוון הוא הגאווה. כאשר אדם מגיע לשמחה, כלומר ששמח בייסורים שקיבל על העוון ואומר תודה – זו ענווה. זה למעשה התיקון בשורש העוון.

ושוב, חשוב מאוד לדעת את השלבים כדי לזכות לתקן ולעשות תשובה משורש העניין. מה הביא אותי לייסורים? העוון. מה גרם לעוון? גאווה. כאשר אדם מודה על הייסורים זו ענווה וזה התיקון בשורש לגאווה, לעוון ולייסורים. זאת תשובה אמיתית. כי אם אדם לא מגיע בתשובה לידיעת האפסיות שלו, זה לא נקרא שהוא עשה תשובה כלל. תשובה יש רק אחת – כשאתה יודע שאתה אפס.

יהי רצון שנזכה לתשובה אמיתית, לדעת שאין עוד מלבדו יתברך, ובזכות זה נזכה לביאת משיח צדקנו, לבניין בית המקדש ולגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.