רסיסים

בחנתי אותו מכף רגל ועד ראש,
ולו רק כדי לזהות משהו שמעיד על
כך שהדבר הכי יקר לו עומד להישבר.
לרסיסים. אבל כלום. שום רמז לטרגדיה
בה הוא משמש שחקן ראשי…

זה היה לפני שנים ספורות, כשאספתי את בתי מבית חברתה. הגעתי לכניסת הבית והבחנתי בתכונה לא אופיינית בכלל לבני הבית. כל הדרך לכניסה הייתה מלאה בחפצים ודברים שזרוקים בכל עבר. רהיטים עמדו כך בצד וניירות מפוזרים בכל מקום.

"פרצו לבית שלכם?" שאלתי את חברתה של בתי. היא הביטה בי במבט קצת מוזר, ואני הבחנתי בדמעות שהיו בתוך עיניה. "אמממ…" היא היססה, "ההורים שלי מתגרשים".

נאלמתי. לא ידעתי מה לומר. זה היה כל כך עצוב. הם נראו כמו זוג מתאים, שליו ורגוע. לא ידעתי מה לעשות, לכן חיבקתי אותה חזק חזק ואמרתי לה שאני באמת, אבל באמת, מצטערת לשמוע. כי באמת הצטערתי. ואני עדיין מצטערת. הם לא היו חברים קרובים שלנו, בקושי הכרתי אותם, אבל ידעתי שכמעט כל מקרי הגירושין הם אסון של ממש לכל המעורבים בהם.

כמובן, פרט למקרים יוצאי הדופן של אלימות, התעללות על כל סוגיה, אלכוהול וסמים. במקרים כאלה, הגירושין הם האופציה "הטובה" לכל המעורבים. אבל רוב מקרי הגירושין שקורים היום בעולם היהודי לא נובעים מהסיבות החמורות הנ"ל. כן, ישנם מקרים כאלה אבל הם לא הרוב. היום, הרבה אנשים מתגרשים בגלל שהם כבר לא מתחברים לבן/בת הזוג, בגלל שכבר אין להם על מה לדבר יותר והם חושבים שיהיה להם קל יותר להתמודד עם החיים לבד, בלי מישהו שצריך לוותר בשבילו ולרצות אותו. אתם מבינים, הרבה מקרים שבאים מהנקודות הללו.

וזה בהחלט אסון!

כעבור מספר ימים גיליתי שהזוג הנ"ל אכן מתגרשים, אבל זה היה לפני שהידיעה ‘יצאה’ החוצה. בעלי ואני פגשנו יום אחד את הבעל כשהוא הולך לטייל עם הכלב ועוד מספר חברים. בחנתי אותו מכף רגל ועד ראש ולו רק כדי לזהות משהו שמעיד על כך שהדבר הכי יקר לאדם הזה – חיי הנישואין והמשפחה שלו – עומדים להתפרק, להתפורר ממש.

שום דבר. שום מבט של עצב או דאגה. שום רמז לטרגדיה שמתרחשת ושהוא משמש בה שחקן ראשי. דיברנו במשך עשר דקות וכמעט כיסינו את כל הנושאים שאפש לדבר עליהם (בעשר דקות כמובן) – מזג האוויר, כלכלה, על שהכל ‘מייד אין צ’יינה’, על הכלב וכו’ וכו’.

הייתי מאוד מבולבלת. החיים של הבן אדם הזה פשוט נקרעים. חוט אחרי חוט נפרם מהם והוא ממשיך כאילו כלום. מתעסק בדברים חסרי תכלית, אוויליים וטיפשים. כשנפרדנו, חשבתי לעצמי שאולי, אבל רק אולי, אני טועה. אולי הם לא מתגרשים אחרי הכל?

אבל הם התגרשו. לא עבר שבוע מאז שפגשנו אותו ואז זה נודע – הבעל עזב באופן רשמי את הבית. אני לא יודעת למה, בדיוק, אבל כפי הנראה הטבע הקר וחסר הדם של הגירושין הטריד אותי מאוד.

להתגרש זה משהו אחד. להיות קר רוח ומנוכר – במיוחד כשיש ילדים בתמונה – הותיר אותי המומה.

לא מזמן, ראיתי את הבעל הזה שוב. הכיפה כבר לא הייתה על הראש. השיער ארך, ואפילו היה עגיל באוזן. הבן אדם בשנות הארבעים של חייו והוא לבוש כמו נער מורד בגיל הטיפש-עשרה.

ולמה אני מספרת לכם את זה?

בגלל שזה הוביל אותי להמון תובנות. התבוננתי על הזה והגעתי לדברים שנוגעים לכל אחד מאיתנו. דבר ראשון, נקודת המבט של אנשים רבים על חיי הנישואין ושלום הבית שלהם. נראה כאילו מדובר פה במשהו זמני, כאילו יש אופציה נוספת – גירושין, כבר מתחת לחופה, במידה וזה לא ילך…

לפני הגירושין, הזוג הזה היה מעורה מואד מבחינה חברתית. תמיד היה זמן לטיול עם הכלב והחברים (אבל בלי בן/בת הזוג…), זמן לרכיבה עם החברים (אבל בלי בן/בת הזוג…), לקפה עם חברים (אבל בלי בן/בת הזוג…) – אני יכולה להמשיך, אבל הבנתם את הרעיון.

כאשר זה מגיע ל’לעשות כיף’ או לזמן איכות, בן/בת הזוג בכלל לא היה בראש סדר העדיפויות. למעשה, אני בקושי זוכרת שראיתי אותם ביחד. הפעם היחידה שכן ראיתי, הייתה כשהבעל היה מחובר ללפטופ שלו כאילו הדביקו אותו אליו וכאילו כל חייו תלויים במחשב הזה…

דבר נוסף שהבנתי מתוך ההתבוננות, ושרק חיזק אותי יותר ויותר הוא, שבתורה שלנו ישנה חכמה עצומה וכך גם בעצותיהם של חז"ל הקדושים.

לפעמים, אני קוראת מאמר בנושא הצניעות, או על הימנעות משיחות מיותרות עם בני המין השני, או על לא לראות סרטים או טלוויזיה – ולא פעם עולה בתוכי ספק מעצבן. משהו מתרעם בתוכי.

כי לפעמים, זה נראה לי כל כך קיצוני…

אבל אז אני נזכרת כיצד שלום הבית שלי השתפר מאז שהתחלתי להתלבש יותר בצניעות. אני נזכרת בכל הפלאשבקים מהסרטים שראיתי – שליוו אותי במשך חודשים אחרי הצפייה בהם ושלא תרמו לרוחניות שלי שום דבר. או כאשר ישבתי בפארק ושמעתי אימהות מודאגות שמשוחחות על איך להרחיק מילדיהן את כל הפורנוגרפיה שמשתוללת ברשת.

ממש לא מזמן, קיבלתי בדואר האלקטרוני מכתב שנראה כאילו נשלח על ידי מכרים. ברגע שאתם פותחים אותו, מיד ‘קופצת’ על המסך תמונה לא צנועה. לא אסתכן ואעשה זאת לילדים שלי. אני לא חושבת שזה ‘אחד הדברים’, לצערנו, שהוא כביכול הכרחי וחיוני. החומר הזה הוא רעל רוחני חזק מאוד. אפילו מעורבות קטנה היא סכנה לנשמה. ואני לא מדברת רק על ילדים, אלא גם על המבוגרים.

אז לא אחבר את האינטרנט בבית שלי, ואני מאוד נחושה בדעתי בעניין, פרט לדברים הבסיסיים בהם אני משתמשת במחשב לצורך עבודה. נשמע קיצוני, נכון? הרי הרבה אנשים מחוברים לאינטרנט מבלי להפוך למכורים, הרבה אנשים רואים סרטים, לא מתלבשים בצניעות – ועדיין, נאמנים לבני הזוג שלהם.

אבל הרבה מאוד לא. ומי מאיתנו יכול לומר, עם יד על הלב, שאנו יודעים בוודאות ובביטחון מלא שיום אחד היצר הרע לא יפיל אותנו בתחום הזה, אם רק ניתן לו חצי הזדמנות?

אני לא יכולה לומר את זה. אז אני לא לוקחת סיכונים. אעשה כל שביכולתי כדי לצמצם שיחות לא הכרחיות עם בני המין השני, כל שביכולתי ללבוש צנוע – למרות שלפעמים זה קשה ואפילו מתסכל. אמשיך לעשות כל שביכולתי כדי להרחיק תמונות, סרטים וחוסר צניעות מהבית שלי, כי אני רוצה לשמור על תא משפחתי בריא ותקין.

הרבה זוגות עיניים ננעצות בי, והמבט מתוכן אומר הכל. הרבה אנשים אומרים לי שהתגרשתי מהמציאות, ושכל הדברים האלה הם חלק מהחבילה של "החיים המודרנים". כן, ממש, כמו חיי נישואין שמתפרקים, כמו אנשים מסכנים, אומללים ולחוצים שצריכים לקחת כדורים כדי לישון או להתעורר בבוקר, וכמו המבט העצוב בעיניי ילדים רבים שלא זוכרים מתי ההורים שלהם הבחינו בהם, שאלו לשלומם והתעניינו בהם.

אני חושבת על כל האנשים שלא ‘התגרשו’ מהמציאות וסיימו עם גירושין, במקום לחיות חיים טובים, בריאים ושלווים בביתם, עם בן/בת זוג שאוהב באמת, ועל החלק הבלתי נפרד שהם צריכים לקחת בחיי ילדיהם. כשאני חושבת על כל זה, אני מבינה טוב מאוד שהמציאות בה אני חיה היא היחידה שאני רוצה לחיות בה!

הרבה אנשים חושבים שההלכות וכל עניין הצניעות שהיהדות מדברת עליהם נועדו רק למתחסדים. אבל רק טיפש ימשיך לחצות את הגבולות והגדרות בין המינים, ויראה איך חיי הנישואין שלו נשברים לרסיסים. תודה לא-ל, יש לנו את התורה שמלמדת אותנו איך להימנע מהאיוולת הזאת.