אור בעיניים

הוא בכלל לא השתנה. אותו
אור, אותו שיער בהיר, אותן
עיניים כחולות, וסיפר לי על היום
שנולד. הוא נראה לי כל כך
אמיתי… איזה חזיון תעתועים!

"הנה אור! הוא פה! הנה הוא! יושב על הספה", צעקתי לפתע.

"סיפרתי לך פעם על היום בו נולדתי?", שאל בעודו מסתכל לי בעיניים. מבטו כה נוגה ושליו.

"שקט… הוא אומר לי משהו… תהיו בשקט, אני לא שומעת מה הוא אומר!", ניסיתי להתגבר על זעקות הוריי.

"סיפרתי לך מורן, על היום שנולדתי בו?", הוא שב ושואל.

האמת היא שבעשרים השנים שבהן חי, מעולם לא יצא לנו לדבר על היום בו נולד למרות שאני זוכרת אותו היטב. הייתי בת 6 ונדב אחי הגדול היה בן 7 וחצי. זה היה ביום שבת. גרנו עוד בבית הישן. אני ונדב היינו בבית עם שמוליק, בן דודנו שישן אצלנו. בבוקר שבת אבא העיר אותנו ואמר שלאמא יש צירים, הם נוסעים לבית חולים ושנהייה ילדים טובים עד שאבא יחזור וייקח אותנו לבקר את אמא. הרגשתי שמשהו גדול עומד לקרות. משהו שישנה את חיי. באותו בוקר הם נסעו להביא לנו אח קטן, את אור.

"איפה אור? איפה אור? הוא לא פה! אני לא רואה אותו!"

אמא עדיין צועקת, משתוללת. כאב יגונה נראה בעיניה הפעורות לרווחה בעודה מנסה לראותו. מבטה מיוסר. היא רוצה לראות את אור, את בנה פעם אחרונה. אבא, נדב ודנה נסערים גם הם. הם באמת לא רואים אותו?…

"מה?! הנה הוא! אתם לא רואים אותו?! הוא פה! יושב על הספה…"

הוא ישב כל כך בטבעיות על הספה הכחולה בסלון, ישב עם כולם וצחק. פתאום ראיתי אותו שם, כאילו היה שם תמיד. היה לו חיוך כזה, כאילו היה חלק מהשיחה שלנו. אני אפילו לא זוכרת על מה צחקנו… הוא לבש חולצת קפוצ’ון אדומה ומכנס קצר, ישב רגל על רגל. בדיוק סיפרתי משהו מצחיק וכולנו צחקנו, ואז הסבתי לרגע את מבטי הצידה וראיתי אותו יושב על הספה ליד נדב בדממה. מה הוא עושה פה איתנו בסלון?! איך יכול להיות?! הלוא אור נפטר לפני יותר משנה….

"יצאתי מהבטן של אמא והיה אור כזה חזק… אור מסנוור כל כך…", הוא המשיך לדבר שקט וברהיטות.

הוא בכלל לא השתנה. אותו אור, אותו שיער בהיר, אותן עיניים כחולות. הוא ישב על הספה ודיבר כל כך ברוגע כאילו חיכה שאסתכל לכיוונו. למה הוא מספר לי על היום שבו נולד?! הוא נראה לי כל כך אמיתי… איזה חזיון תעתועים!

"נו! תהיו בשקט רגע, אני אגיד לכם מה הוא אומר, הוא מנסה לספר לי על היום שבו נולד… מה? מה? נו?"

"ואז אבא לקח אותי בידיים והיה…"

כולם היו נסערים. אמא לא יכלה יותר, היא החלה לצעוק: "שיבוא גם אליי! למה אני לא רואה אותו? אור! אור!…"

אור לפתע השתתק. הוא הביט בי במבט מוזר שמשרה רוגע וטוב ואמר לי: "מורן תגידי לאמא שאני רוצה לבוא אליה… היא פשוט לא מוכנה עדיין…", אמר בקול שקט.

"אמא, אמא! תירגעי! תקשיבי, אור אומר לי למסור לך שהוא רוצה לבוא אליך, את פשוט לא מוכנה…" אור חזר על דבריו באוזני.

"מה לא מוכנה?! מה לא מוכנה?!", זעקה בקול שבור.

לפני שהספקתי לסיים את המשפט, אמא זינקה ממקומה לעבר הספה בה אור ישב. והתחילה למשש ולחבק את האוויר הריק תוך תסכול ובכי תמרורים. הוא כבר לא היה שם. אור שוב נעלם…

התעוררתי בבהלה. כבר זמן רב שלא חלמתי על אור. למען האמת חלמתי עליו רק פעם אחת בערך חודש אחרי שנפטר. פתחתי את עיניי. יום שבת בבוקר. אומרים שיש משמעות לחלומות של ליל שבת. שפשפתי את עיניי בחוזקה והתיישבתי על המיטה. כמה שעות בכלל ישנתי? בעודי מדקלמת את "מודה אני לפניך" ניסיתי לשחזר מה אור אמר לי בחלום. מה זאת אומרת – "תגידי לאמא שאני רוצה לבוא אליה, היא פשוט לא מוכנה", הלוא אמא מייחלת לחלום על אור מהיום שהוא נפטר, לראות אותו שוב, אפילו רק בחלום… ומה הוא מספר לי פתאום על היום שבו הוא נולד?! ושהוא ראה אור מסנוור?! איזה חלום מוזר. איזה מסר הוא מנסה להעביר לי?

קמתי באיטיות מהמיטה. כולם כבר ערים. שעת צהריים. רק אני כהרגלי המגונה ישנתי עד מאוחר. גררתי את עצמי בכבדות מאוסה לסלון והתיישבתי בכניעה על הספה הכחולה במבט מהורהר מבלי להוציא מילה.

"מה יש לך?", אבא זרק לעברי. עדיין היה לבוש בבגדי השבת הלבנים, לא מזמן חזר מבית הכנסת.

"לא, לא, הכל בסדר, סתם ישנתי לא כל כך טוב…", מלמלתי באדישות כדי לצאת ידי חובה.

מאז אותו בוקר שישי בו אבא מצא את אור במיטה ללא רוח חיים, הוא לא מרבה לדבר על זה. סתם כי אין הרבה מה לומר. הוא קם בבוקר יום שישי שגרתי, ניגש לחדרו של אור ומצא אותו מונח במיטתו ללא רוח חיים. פעם כשדיברנו הוא סיפר לי שהיה לאור מבט שליו, מבט טוב. הוא לא נראה כנפטר, אלא כישן החולם חלום טוב. הוא לא נראה כאילו סבל – נהפוך הוא, הוא שכב על הגב, מבטו כלפי מעלה, עיניו עצומות והיה מכוסה בשמיכה. כך הוא מצא אותו. אבא אמר לי שמבחינתו המוות הוא סוג של שינה שפשוט לא מקיצים ממנה.

"תחשבי", אמר לי פעם, "כשבן אדם ישן הוא בעצם כמו מת. אם אנחנו זה רק הגוף הפיזי שלנו, אז כשאנחנו ישנים מי בעצם חולם, הלוא הגוף בתרדמה, הגוף ישן ולא זז?! אז מה זה חלום?! מי חולם?! מכאן תביני שהאדם אינו הגוף הפיזי בלבד, אלא יש עוד חלק – הנשמה, וכשהאדם ישן – זה קצת כמו מוות, הנשמה יוצאת מהגוף ועולה למעלה ומסתובבת לה, וכשהאדם מקיץ הנשמה חוזרת. במקרה של אור הנשמה פשוט לא חזרה לגוף, אבל במהותו, בהווייתו הוא עדיין קיים, פשוט אנחנו לא יכולים לראות אותו…". כך אבא מספר לעצמו את הסיפור. כך הוא מצליח לשמור על שפיותו. כמובן שיהיו כאלה שיתווכחו איתו על ה"תזה" הלא מדעית שאימץ, אבל בינינו, מי יכול להתווכח עם אב שכול?! פעם גם סיפר לנו, למשפחה הגרעינית ובמאמר סגור, שכשהוא קם באותו הבוקר מהמיטה ובעודו הולך לכיוון היציאה מחדר השינה, הוא לפתע ידע. הידיעה נחתה עליו. הוא ידע שאור מת. איזה הזוי!! הוא אומר שאינו יודע להסביר את זה אפילו לעצמו, אבל הוא פתאום ידע. מההלם הוא נאחז לרגע במשקוף הדלת, איפה שהייתה המזוזה, וישר מיהר לחדר של אור, הוא הרגיש את זה, בתוך תוכו הוא ידע מה הוא הולך לראות…

"חלמת משהו מעניין?" הוא שאל אותי לפתע. קטע באחת את רצף מחשבותיי. הוא ואמא הסתכלו עליי במבט בוחן.

"אה… לא… לא ממש…", עניתי בהיסוס. לא רציתי לספר. ידעתי שאם אספר אמא מיד תתחיל לבכות ולא רציתי לצער אותם בשבת… במיוחד אחרי שאתמול בערב בשיא טיפשותי אמרתי לה בארוחת השבת שזו לא אשמתי שהבן שלה מת… אני לא זוכרת למה אמרתי את זה, אבל זה היה בצחוק… כנראה זה לא היה כל כך מצחיק כי היא מיד החלה לבכות… ואני, אני רק רציתי לקבור את עצמי כמה שיותר עמוק באדמה. בכלל שתדעו, ברגע שמישהו במשפחה נפטר, צריך להתחיל לשקול מילים… ותמיד כשמתחילים לדבר איך שהוא על אור – אמא מתחילה לבכות.

אספר להם במוצאי שבת חשבתי לעצמי, או אולי איני צריכה לספר בכלל… כל השבת התחבטתי בשאלה אם לספר או לא.

בערב אבא הלך לבית הכנסת עם נדב, ודנה יצאה עם חברות. ישבנו אני ואמא בסלון לבדנו, כל אחת עסוקה בקריאה שלה – אמא בקריאת העיתון ואני בקריאת פרקי תהילים.

"אמא, חלמתי על אור" אמרתי לה לפתע ללא הכנה מוקדמת. אמא הרצינה, היא הרימה את מבטה והורידה את משקפיה בדרמטיות.

"באמת? מה חלמת?", שאלה בקול רועד ונעצה בי מבט נוקב.

"אני לא ממש יודעת", עניתי בקול מהוסס, "אבל אור אמר לי למסור לך שהוא רוצה לבוא אליך בחלום, את פשוט לא מוכנה עדיין… ככה הוא אמר…"

אמא בהתה בי מספר שניות והדמעות שוב הציפו את עיניה…

"…לא, לא, אמא… אל תבכי… הוא היה נראה כל כך יפה… הוא לבש את הקפוצ’ון האדום מהצבא ואת המכנס הצהוב הקצר… הוא ישב ממש פה על הספה, הוא חייך וצחק ממה שדיברנו… הוא פה איתנו כל הזמן… אל תבכי… בבקשה…"

אמא לא הצליחה לכבוש את הדמעות. "מה הוא אמר? מה הוא אמר…?", שאלה שוב ושוב.

"לא יודעת. הוא סיפר לי על היום שבו נולד, שהוא יצא מהבטן שלך והיה אור חזק ומסנוור, ואז בחלום לא הפסקת לצעוק כי לא הצלחת לראותו, אז הוא אמר לי למסור לך שהוא רוצה לבוא אליך אבל את לא מוכנה עדיין…"

אמא נראתה מיואשת. מה כבר היא יכולה לומר?!

"…את יודעת אמא שטוב לו… שהוא נמצא בעולם האמת, שהוא נמצא קרוב לכיסא הכבוד….", ניסיתי לנחמה ללא הועיל.

"בשביל מה סיפרת לה?!" גערתי בעצמי, "אין לך שכל?! סתם חלום… בשביל מה העצבת אותה שוב עכשיו?!" כעסתי על עצמי מאוד והצטערתי שסיפרתי לה את החלום ההזוי. "…לא מוכנה… מה לא מוכנה?! מה זה השטויות האלה בכלל…"

בלילה אמא הלכה לישון. בבוקר יום ראשון אבא העירה כהרגלו לפני שהוא יוצא לתפילת שחרית בבית הכנסת. אמא מלמלה מתוך שנתה – "כן אני קמה, הנה אני מתעוררת" והמשיכה לישון. בחלומה היא באמת התעוררה והלכה למטבח להכין קפה. בזמן שהמים התחממו, חזרה לכיוון חדר השינה להדליק את המים החמים, או אז היא ראתה בזווית עינה את אור. היא לא האמינה למראה עיניה! היא הפנתה את מבטה באחת לכיוון חדר השינה וראתה שם את אור יושב לו על מיטה קטנה, הוא היה כבן 5 בערך, עם תיק קטן על הגב. הוא והסתכל עליה. אמא המסכנה שהייתה בטוחה שהיא ערה לא הצליחה להוציא מילה מהפה. היא פשוט נאחזה במשקוף הדלת והחלה זועקת אל לב השמים!…"אור…!!! אוווווווווור….!"

אפילו לא הצליחה להגות את שמו מרוב פחד ותדהמה ועצב ובלבול. היא פשוט קרסה שם במפתן הדלת ולא הצליחה להתקרב אליו. היא רצתה לחבקו, להריח את ריח נעוריו. היא עמדה שם וצרחה את שמו בקול צרוד… והוא המשיך לשבת שם ולהסתכל עליה במבטו הילדותי. אפילו לא הצליח לדבר בגלל צעקותיה…

כעבור כמה דקות התעוררה בוכה, מכוסה כולה בזיעה קרה. היא לא האמינה מה קרה לה, הייתה כל כך נסערת… עדיין לא ידעה מה חלום ומה מציאות. כל כך חיכתה לחלום עליו, רצתה לשאול אותו כל כך הרבה שאלות… והנה כשזה קרה היא לא מצליחה להוציא הגה מפיה. כל אותו היום היא הייתה נסערת ומבולבלת.

בצהריים אמרה לי אמא בקול כנוע: "מורן, כנראה שאור צדק. הוא באמת רוצה לבוא אליי בחלום ואני כנראה עדיין לא מוכנה…"

לעילוי נשמת אור בן פנינה
אשר במותו שלח לנו אור גדול – את אור האמונה.
ת.נ.צ.ב.ה

* * *
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – mailto:odedm@neto.net.il

(ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)