זוכרים את גוש קטיף

"אנחנו כאן, בעולם הזה, כדי לעבוד
את השם. הוא לא נמצא כאן כדי לעבוד
אותנו". לפעמים, יש מסרים שצריך
ללמוד בדרך הקשה, כך הסבירה לנו
אותה אישה, תושבת גוש קטיף לשעבר.

לפני חמש שנים, ב-16 לאוגוסט, למשפחתי ולי הייתה הזכות הגדולה לעלות לארץ ישראל. יום אחרי שנחתנו (והייתה זו טיסה רגילה של אל-על, כאשר ארגון נפש בנפש רק החלו להעלות יהודים מאנגליה) – 8,500 אנשים גורשו מבתיהם בגוש קטיף.

אף פעם לא הייתי בגוש קטיף, גם לא ביקרתי בקהילות שנבנו שם במשך 35 שנים, וכמו רוב ה’זרים’, גוש קטיף לא נקלט ברדאר שלי כל זמן שגרתי בלונדון.

אבל אחרי יומיים של מגורים כאן בארץ ישראל, הכל השתנה. בזמן שבעלי ואני תוזזנו ממשרד ממשלתי אחד לשני, כשחיכינו שעה אחרי שעה מורטות עצבים, מנסים להתמודד עם הבנק, סוכני נדל"ן ופגישות בעירייה – גוש קטיף הייתה בכותרות בכל כלי התקשורת.

כאשר ראיתי התמונות של המשפחות שנגררו החוצה מהסביבה המוכרת והטבעית להן, איך שהעלו אותן לאוטובוסים שפינו אותם לבתי מלון ברחבי הארץ, התחלתי להרגיש רחמים כלפיהם.

כעולה חדשה, הרגשתי את הקשיים המלווים בניתוק מהסביבה המוכרת לך, מהמקום ‘הבטוח’ שאתה מכיר. גם אני גרתי במגורים זמניים כשעלינו ארצה. שעות על גבי שעות עברו עלי בניסיון לשרוד את הביורוקרטיה המתישה והאינסופית. אבל עם הבדל אחד גדול: אני בחרתי לעבור, ובית של חמישה חדרים חיכה לי כאן בארץ.

חודש ימים עבר מאז שנחתנו ועד שנכנסו לגור בבית הזה. חודש ימים לגור עם מינימום דברים בדירה של מישהו אחר, כשאני מנסה להעסיק ילדות משועממות שלא הלכו לבית הספר, ילדות בלי חברות או אירועים חברתיים לגילן. ללא ספק, מתיש ומעייף. כל יום כזה היה בלתי נסבל, עד שסוף סוף עברנו לבית קבע שלנו.

אבל הרבה משפחות מגוש קטיף חיו כך במשך שמונה חודשים…

אתמול, הלכתי לשמוע הרצאה של תושבת גוש קטיף לשעבר. היא דיברה על הניסיונות שעברה באותה תקופה. זה היה שיעור מלא עוצמה ואמונה. היא אמרה לנו, איך ביום שלאחר ההתנתקות היא קמה בבוקר ורצתה להתפלל – אבל המילים כאילו לא רצו לצאת מהפה. היא אמרה לנו שדווקא אז היא הבינה מהו האתגר האמיתי והגדול שעומד בפניה: לא אובדן הבית בנסיבות הכואבות הללו, לא מציאת קהילה מתאימה להשתלב בה ולנסות להמשיך את החיים מכאן והלאה, אלא לשמור על הקשר עם בורא עולם.

מה קרה לכל התפילות שלה? מה קרה לביטחון שלה? אחרי הכל, השם היה צריך לעשות להם נס – לתושבי גוש קטיף – ולגרום לתוכניות ‘המרושעות’ של אחרים לנחות על הראש שלהם?

היא אמרה לנו שזה הצריך זמן, אבל המסר הראשון שהיא קיבלה מההתנתקות הוא ענווה. שהיא לא, ועדיין אינה, מבינה שום דבר, אבל זה בסדר בגלל שהיא (ואני ואתה והם והוא) לא השם. ולבורא עולם יש את הסיבות שלו לכל דבר.

היא סיפרה לנו שגם למדה מעט על מלכותו של השם. העולם – שהוא ברא – מונח על כף ידו והוא רשאי לעשות בו מה שהוא רוצה. ארץ ישראל שייכת לו, והוא יכול לעשות איתנו מה שהוא רוצה – אפילו אם אנחנו באמת לא אוהבים או מעריכים את מה שהוא עושה.

והתפילות? מה עם התפילות? לפני חמש-עשרה שנה חייל ישראלי בשם נחשון וקסמן הי"ד נחטף על ידי טרוריסטים. תפילות נשפכו מפיותיהם של אנשים כמו נהרות – בכותל ובשאר המקומות הקדושים ובכל בית ופינה – כדי שנחשון ישתחרר ויחזור לעמו, אבל אחרי ניסיון חילוץ שלא הצליח, נחשון נרצח על ידי החוטפים שלו.

בראיון שנתן אביו של נחשון וקסמן, הוא נשאל על ידי הכתב: "למה כל התפילות שאנשים התפללו על בנך שישוב הביתה בחיים לא נענו?" לאבא של נחשון הייתה תשובה פשוטה ומדהימה: אבא יכול לומר ‘לא’.

תפילות נענות, הן תמיד נענות – אבל לא בדרך שאנו תמיד רוצים. ואחרי הכל, מה אנחנו יודעים או מבינים בכל הקשור לדרכיו של אלוקים? מעט מאוד. בעצם, שום דבר, באמת. אבל אנחנו מאמינים, יש לנו אמונה שכל דרכיו של השם הן רק טובות. שכל מה שהוא עושה הוא לא רק דין, אלא גם חסד, והרבה מאוד חסד. הכל. אפילו הדבר הכי קשה שיכול להיות.

כן, עם ישראל חווה זמנים קשים בשנים האחרונות. לכל מקום שאתה פונה אתה נפגש בגירושין, מחלות, בעיות פרנסה, דאגות, לחץ וכאב.

בין אם זה באופן פרטי ובין אם באופן לאומי – חטפנו מכה אחרי מכה. אתגר רודף אתגר.

חורבן גוש קטיף כנראה מציין את הנקודה הלאומית הכואבת ביותר, האירוע הקשה ביותר שעם ישראל חווה בארץ ישראל מאז חורבן בית המקדש השני.

אבל מה שהשם הראה לי אתמול הוא, שישנם דברים מדהימים לאין שיעור שצומחים מתוך האפר של כל הקהילות שנהרסו. אנשים שאחזו בהשם לאורך כל שנות חייהם פתאום זכו באמונה טהורה ומדהימה.

יש להם את השלום הפנימי עם הידיעה שהאמונה שלהם לא תלויה בבית גדול, או בעבודה ‘שווה’, או מגורים בקהילה ה’נכונה’. היא גם לא תלויה במענה של השם לתפילות שלהם כפי שהם רוצים, או אם הדברים קורים ‘בדרך שלהם’.

וכמו שהמרצה אמרה אתמול: "אנחנו כאן, בעולם הזה, כדי לעבוד את השם. הוא לא נמצא כאן כדי לעבוד אותנו".

לפעמים, אפשר ללמוד את המסר הזה רק בדרך הקשה. לפעמים, השם צריך לקחת אותנו מכל הדברים שנלחמנו עליהם כל כך קשה, הדברים בהם אנו אוחזים כאן, כדי שנבין ש’כאן’ הוא רגע חולף, דרך מעבר, ולא הדבר שבאמת מדובר עליו.

אז מהו באמת הדבר האמיתי? הנשמות שלנו. העולם הבא שלנו. הקשר שלנו עם השם.

הרבה מסרים ולקחים אפשר ללמוד מההתנתקות. והמסר החשוב ביותר שאני קיבלתי, למשל, הוא שהשם יכול ‘להתיר’ אותנו מהדברים בהם אנו אוחזים חזק מאוד וקושרים אותם אלינו בקשר עבותות, וכשהוא עושה זאת, זה רק מסיבה אחת ויחידה: הוא רוצה שנתחבר אליו שוב. הוא רוצה שיהיה לנו קשר אתו, שנסתכל על החיים הרבה מעבר לכל ההבלים שאנו אוחזים ותלויים בהם ‘כאן’.

יש כל כך הרבה מה לומר. הרבה איומים מרחפים מעל ראשיהם של תושבי ירושלים, והקהילות היהודיות ביהודה ושומרון. אבל אני רק מקווה שהפעם, השם יעשה לנו ניסים וימנע את ההחלטות הקשות הנוגעות לשלמות האזורים הנ"ל.

אבל אם ההחלטות אכן יתבצעו, חס ושלום והשם ישמור, אם עוד יהודים יאבדו את בתיהם, בואו כולם – עם ישראל כאחד – לא נאבד את האמונה בהשם. הבה נזכור ששום תפילה אף פעם לא הולכת לאיבוד. נזכור שאנחנו פשוט לא מבינים שום דבר, אבל מאמינים שהשם תמיד טוב, ולפעמים, מותר לאבא לומר ‘לא’.