בגן האמונה המבואר עמוד תז

בגן האמונה המבואר עמוד תז

כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְנַהֵג לְהָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה שׁוּם דָּבָר, שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל כִּרְצוֹנוֹ. וּמֵאַחַר שֶׁאֵין מִסְתַּכְּלִין עַל הַתַּכְלִית הַאֲמִתִּי וְהַנִּצְחִי, רַק עַל תַּאֲווֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, עַל כֵּן, בְּוַדַּאי הֵם מְלֵאִים יִסּוּרִים תָּמִיד כַּנַּ"ל. וְגַם כְּשֶׁבָּאִין עֲלֵיהֶם הַיִּסּוּרִים וְהַדְּאָגוֹת וְהַיְגוֹנוֹת, אֵין לָהֶם בַּמֶּה לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמָן, כַּנַּ"ל. אֲבָל אִישׁ כָּשֵׁר, מֵאַחַר שֶׁמַּאֲמִין בְּהָאֱמֶת, וְעִקַּר תִּקְוָתוֹ הוּא לָעוֹלָם הַבָּא, עַל כֵּן, חַיָּיו טוֹבִים מְאֹד. כִּי כָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו הוּא מַאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ שֶׁיָּשׁוּב מֵעֲווֹנוֹתָיו אוֹ בִּשְׁבִיל כַּפָּרָה עַל עֲוֹנוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא לַטּוֹב הַנִּצְחִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה", עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
נִמְצָא שֶׁרַק עַל יְדֵי אֱמוּנָה זוֹכִים לְשִׂמְחָה בֶּאֱמֶת, כִּי מוֹצְאִים שִׂמְחָה וְנֶחָמָה בְּכָל דָּבָר וַאֲפִלּוּ בִּקְשָׁיִים וּבְיִסּוּרִים.

מִלחֶמֶת עֲמָלֵק

סֵמֶל הָרֹעַ בָּעוֹלָם הוּא עֲמָלֵק, וְהוּא כִּנּוּי נוֹסָף לַיֵּצֶר הָרָע. וְהוּא בָּא לָאָדָם כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ נְפִילָה מֵהָאֱמוּנָה, אוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ סְפֵקוֹת בָּאֱמוּנָה (סָפֵק – בְּגִמַּטְרִיָּא ‘עֲמָלֵק’: סָפֵק = 240, עֲמָלֵק = 240) כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה’ לֵאמֹר, הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שְׁמוֹת י"ז ז’). וּבַפָּסוּק שֶׁלְּאַחֲרָיו כָּתוּב: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם". מַסְבִּיר רַשִׁ"י (שָׁם): ‘סָמַךְ פָּרָשָׁה זוֹ שֶׁל עֲמָלֵק לְמִקְרָא זֶה, לוֹמַר: תָּמִיד אֲנִי בֵּינֵיכֶם, וּמְזֻמָּן לְכָל צָרְכֵיכֶם; וְאַתֶּם אוֹמְרִים ‘הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן’?! חַיֵּיכֶם, שֶׁהַכֶּלֶב בָּא וְנוֹשֵׁךְ אֶתְכֶם. וְאַתֶּם צוֹעֲקִים אֵלַי, וְתֵדְעוּ הֵיכָן אֲנִי’.
הַיּוֹצֵא מִדְּבָרִים אֵלּוּ:
א. הַיֵּצֶר הָרָע בָּא לָאָדָם רַק כַּאֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ סְפֵקוֹת בָּאֱמוּנָה. אֲבָל כְּשֶׁהָאָדָם חָזָק בָּאֱמוּנָה, שֶׁה’ תָּמִיד אִתּוֹ, וּמְזֻמָּן לְכָל צָרְכּוֹ, וּמְחַכֶּה רַק שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ כָּל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ – הַיֵּצֶר הָרָע אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְקָרֵב אֵלָיו.
ב. תֵּכֶף שֶׁהָאָדָם נוֹפֵל מֵהָאֱמוּנָה, בָּאוֹת עָלָיו צָרוֹת לְעוֹרְרוֹ לַחֲזֹר אֶל הָאֱמוּנָה וְלִצְעֹק אֶל ה’!
הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת לָנוּ, שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל נִצְּחוּ אֶת עֲמָלֵק רַק עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ" (שָׁם); שֶׁמֹּשֶׁה נִצַּח בַּמִּלְחָמָה עַל יְדֵי תְּפִלָּתוֹ. וְעוֹד כָּתוּב: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק" (שָׁם). הַמִּשְׁנָה בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה שׁוֹאֶלֶת: "וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה, אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, וּמְשַׁעְבְּדִים אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם – הָיוּ מִתְגַּבְּרִים; וְאִם לָאו – הָיוּ נוֹפְלִין". הַיּוֹצֵא מִדִּבְרֵי חֲזַ"ל הוּא, שֶׁאִם, חַס וְשָׁלוֹם, שׁוֹכְחִים אֶת ה’ יִתְבָּרַךְ, אֲזַי עֲמָלֵק גּוֹבֵר, חַס וְשָׁלוֹם.

לְהָרִים עֵינָיו לְמַעְלָה

לָכֵן, עִקַּר מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע הִיא לְהַפִּיל אֶת הָאָדָם מֵהָאֱמוּנָה – שֶׁלֹּא יָרִים אֶת עֵינָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה. הַיֵּצֶר הָרָע יוֹדֵעַ, שֶׁרַק עַל יְדֵי כָּךְ הוּא יוּכַל לְהִתְגַּבֵּר עַל הָאָדָם. כִּי כַּאֲשֶׁר הָאָדָם יִפֹּל מִן הָאֱמוּנָה, ה’ לֹא יִהְיֶה עִמּוֹ, וְהַיֵּצֶר הָרָע יוּכַל לִשְׁלֹט בּוֹ. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מֵרִים עֵינָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמִתְפַּלֵּל, אֲזַי ה’ יִתְבָּרַךְ עוֹזֵר לוֹ, וְאָז אֵין לַיֵּצֶר הָרָע שׁוּם שְׁלִיטָה עָלָיו.
גַּם אִם נָפַל הָאָדָם מֵהָאֱמוּנָה, וּבָאוּ לוֹ נִסְיוֹנוֹת עֵקֶב כָּךְ, עָלָיו לְהִתְחַזֵּק שׁוּב וּלְהַאֲמִין, שֶׁרַק ה’ יִתְבָּרַךְ יָכוֹל לַעֲזֹר לוֹ. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵרִים עֵינָיו וּמִתְפַּלֵּל לַה’, עַל יְדֵי זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר לוֹ לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ הָרָע. כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין: "אִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ, לֹא יָכוֹל לוֹ" (דַּף ל’:). פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁבְּלִי עֶזְרָתוֹ שֶׁל ה’ אִי אֶפְשָׁר לְהִתְגַּבֵּר עַל הַיֵּצֶר הָרָע. וּמִי שֶׁצּוֹעֵק אֶל ה’, ה’ עוֹזֵר לוֹ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "קָרוֹב ה’ לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תְּהִלִּים קמ"ה י"ח).
הַיּוֹצֵא לְמַעֲשֶׂה מֵהַנַּ"ל, שֶׁהָעֵצָה הָעִקָּרִית לְנַצֵּחַ אֶת הַיֵּצֶר הָרָע הִיא הָאֱמוּנָה; דְּהַיְנוּ, הַתְּפִלָּה, וְלָכֵן, צָרִיךְ הָאָדָם לְהַשְׁקִיעַ אֶת עִקַּר מִרְצוֹ וְאֶת כֹּחוֹ בִּתְפִלָּה וּבַעֲבוֹדָה עַל אֱמוּנָה.