בשדי יער עמוד 67-68

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 67-68

חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ

בְּמַסֶּכֶת בָּבָא בַּתְרָא דַּף ע”ח, דּוֹרְשִׁים חֲזַ”ל אֶת הַפְּסוּקִים (בַּמִּדְבָּר כא): “עַל-כֵּן יֹאמְרוּ הַמּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן. כִּי-אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן וְגוֹ’”: אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַהוּ שֶׁכָּתוּב: “עַל-כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן”?
הַמּוֹשְׁלִים – אֵלּוּ הֵם הַצַּדִּיקִים הַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם, שֶׁעִקַּר עֲצָתָם הִיא: “בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן”! בּוֹאוּ נַחְשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם: הֶפְסֵד מִצְוָה נֶגֶד שְׂכָרָהּ, וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. הַגְּמָרָא מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ, שֶׁמִּי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת מֵהַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם, צָרִיךְ פָּשׁוּט לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן: מָה הוּא הִפְסִיד בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּשֶׁעָשָׂה מִצְוָה? וּלְעֻמַּת זֹאת, אֵילוּ חַיִּים יָפִים נִהְיוּ לוֹ עַל יְדֵי הַמִּצְוָה! וְכֵן יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן הָפוּךְ: מַה כְּבָר הָרֶוַח וְהַהֲנָאָה שֶׁהָיוּ לוֹ מִן הָעֲבֵרָה כְּנֶגֶד הַהֶפְסֵד הַנּוֹרָא שֶׁנִּהְיָה לוֹ אַחֲרֵי כֵן!
כָּל מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן כָּזֶה, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא יִרְאֶה מִיָּד שֶׁבַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה הוּא רַק מַרְוִיחַ. כִּי כְּבָר בָּעוֹלָם הַזֶּה – יֵשׁ לוֹ סִפּוּק וְטוֹב לוֹ עַל הַנְּשָׁמָה, וְכָל שֶׁכֵּן בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁאָז יִרְאֶה אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה, וּלְמָה זָכָה עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה פָּשׁוּט שֶׁעָשָׂה. כִּי מַה תֹּאמַר? שֶׁהוּא הִפְסִיד אֶת תַּאֲווֹת וַהֲנָאוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה בִּשְׁבִיל הַמִּצְוָה? כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ, שֶׁכָּל תַּאֲווֹת הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינָן כְּלוּם, וְהָאָדָם יוֹדֵעַ הֵיטֵב אֶת הָרֵיקָנוּת שֶׁמַּרְגִּישׁ אַחֲרֵי שֶׁרָדַף אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה, וְאַף שֶׁהִשִּׂיג מַה שֶּׁרָצָה, וְגַם יוֹדֵעַ הֵיטֵב אֶת הַרְגָּשַׁת הַמְּרִירוּת הַנּוֹרָאָה שֶׁל הַקִּנְאָה וְהַתַּחֲרוּת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה.
וְעַל זֶה אָמַר רַבֵּנוּ מָשָׁל, שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁרָץ בַּשּׁוּק כְּשֶׁיָּדוֹ קְמוּצָה, וּכְאִלּוּ מַחֲזִיק בָּהּ אֵיזֶה אוֹצָר, וְכֻלָּם רָצִים אַחֲרָיו וְרוֹצִים לְקַבֵּל אֶת מַה שֶּׁמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ, וּבַסּוֹף, אַחֲרֵי שֶׁבִּזְבְּזוּ אֶת כָּל הַיּוֹם בִּרְדִיפָה אַחֲרָיו, הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וּמַרְאֶה לְכֻלָּם שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בְּיָדוֹ כְּלוּם, וְהוּא רַק תִּעְתַּע בָּהֶם וְשָׂרַף אֶת זְמַנָּם.
כָּךְ הֵן כָּל הַתַּאֲווֹת כֻּלָּן, וְיוֹצֵא שֶׁאָדָם שֶׁוִּתֵּר עַל אֵיזוֹ תַּאֲוָה בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, הוּא לֹא הִפְסִיד כְּלוּם, אֶלָּא רַק הִרְוִיחַ. וְעַתָּה יֵשׁ לָנוּ כְּבָר חֲצִי מֵהַחֶשְׁבּוֹן: הֶפְסֵד מִצְוָה – כְּלוּם. אֵין שׁוּם הֶפְסֵד מֵעֲשִׂיַּת מִצְוָה! וַעֲדַיִן יֵשׁ לָנוּ אֶת הַחֵצִי הַשֵּׁנִי שֶׁל הַחֶשְׁבּוֹן: שְׂכַר הַמִּצְוָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, וּשְׂכָרָהּ שֶׁל מִצְוָה אֵין לוֹ שִׁעוּר, וְלֹא רַק בָּעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא כְּבָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, הָאָדָם רוֹאֶה אֶת הַחַיִּים הַטּוֹבִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּזְכוּת הַמִּצְווֹת, וְיֵשׁ תַּעֲנוּג גָּדוֹל מִכָּל מִצְוָה שֶׁעוֹשֶׂה.
הֶמְשֵׁךְ הַחֶשְׁבּוֹן הוּא: שְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. כָּל אָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן, מָה הוּא לְמַעֲשֶׁה הִרְוִיחַ בָּעֲבֵרָה שֶׁעָשָׂה, יִרְאֶה בְּבֵרוּר שֶׁהוּא לֹא הִרְוִיחַ כְּלוּם. כִּי כָּאָמוּר, מֵעֲשִׂיַּת עֲבֵרָה לֹא נִשְׁאַר לוֹ שׁוּם דָּבָר בַּיָּד, מִלְּבַד מְרִירוּת וְחֹשֶׁךְ שֶׁאוֹפְפִים אוֹתוֹ. הָאָדָם רַק מְסַפֵּק אֶת הַדִּמְיוֹן שֶׁלּוֹ, וּבְפֹעַל נִשְׁאָר רֵיק מִכֹּל וָכֹל. וְהֶמְשֵׁךְ הַחֶשְׁבּוֹן: כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ – אֵיזֶה הֶפְסֵד עָצוּם! לֹא רַק בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁבּוֹ יִצְטָרֵךְ לָתֵת דִּין עָלֶיהָ וּלְהֵעָנֵשׁ, אֶלָּא כְּבָר בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא מְאַבֵּד אֶת כָּל הַנֹּעַם וְהַתַּעֲנוּג שֶׁל הַקֶּשֶׁר עִם ה’, שֶׁאֵין הֶפְסֵד גָּרוּעַ מִזֶּה. נִמְצָא, שֶׁהַסִּבָּה הָעִקָּרִית הַמְּבִיאָה אֶת הָאָדָם לִטְעוֹת בְּדַרְכּוֹ וּלְהִתְרַחֵק מֵה’, הִיא שֶׁהוּא רָחוֹק מֵחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ.
וְיוֹצֵא לָנוּ מִכָּאן כְּלָל: קָרוֹב לְחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ – קָרוֹב לַה’. רָחוֹק מֵחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ – רָחוֹק מֵה’.
דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה נוֹתֶנֶת לָאָדָם חַיִּים יָפִים; שְׁלוֹם בַּיִת; יְלָדִים טוֹבִים; פַּרְנָסָה בְּשֶׁקֶט וּבְיֹשֶׁר וְכוּ’, וְהִיא מְלֵאָה בִּתְכָנִים רוּחָנִיִּים וְחַגִּים וְכוּ’, וְיֵשׁ לָאָדָם תָּמִיד דְּבָרִים מְעַנְיְנִים לִלְמֹד וְכוּ’. בְּקִצּוּר – הַתּוֹרָה הִיא הַדֶּרֶךְ לְחַיִּים יָפִים בֶּאֱמֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאִלּוּ הַדֶּרֶךְ שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה וְהַתַּאֲווֹת וְהָעֲווֹנוֹת, הִיא טִפְּשִׁית וּמַשְׁאִירָה אֶת הָאָדָם מְרֻקָּן וּמְרֻמֶּה, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁהִבְטִיחוּ לוֹ “הָרִים וּגְבָעוֹת”, הוּא נֹכַח לָדַעַת שֶׁסְּתָם תִּעְתְּעוּ בּוֹ וְלֹא קִבֵּל מְאוּמָה.
אַךְ עַל פִּי הַהֶסְבֵּר לְעֵיל מוּבָן, שֶׁרַק מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן לְחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, יָכוֹל לְהִמָּלֵט מֵהַתַּעְתּוּעַ וְהַשֶּׁקֶר שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְלִזְכּוֹת לְחַיִּים שֶׁל אֱמֶת, וְלָחוּשׁ אֶת הַנֹּעַם שֶׁל חַיֵּי הַתּוֹרָה.