בשדי יער עמוד 79-80

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 79-80

פֶּרֶק שֵׁנִי – כִּי חַנּוּן אֲנִי

לִפְנֵי שֶׁנַּתְחִיל בַּלִּמּוּד הַמַּעֲשִׂי שֶׁל הַהִתְבּוֹדְדוּת, עָלֵינוּ לִלְמֹד יְסוֹד גָּדוֹל מְאֹד בֶּאֱמוּנָה, שֶׁבִּלְעָדָיו הָאֱמוּנָה חֲסֵרָה מְאֹד, וְהוּא הַיְסוֹד הַמְחַיֶּה אֶת הָאֱמוּנָה וְנוֹתֵן לָהּ אֶת כָּל הַתֹּקֶף הַמַּעֲשִׂי שֶׁלָּהּ. יְסוֹד זֶה הוּא הָאֱמוּנָה בָּרַחֲמִים שֶׁל ה’.
יְסוֹד זֶה, הוּא לְמַעֲשֶׁה הַיְסוֹד שֶׁמַּכְנִיס אֶת הָאָדָם לַעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה וְהַהִתְבּוֹדְדוּת. לָכֵן, עַל מְנָת שֶׁהָאָדָם אָכֵן יוּכַל לְיַשֵּׂם אֶת כָּל מַה שֶּׁנִּכְתַּב בְּסֵפֶר זֶה, צָרִיךְ תְּחִלָּה שֶׁיְּחַזֵּק עַצְמוֹ בִּיסוֹד זֶה, וְיַאֲמִין בָּרַחֲמִים שֶׁל ה’. וְזֶה מַה שֶּׁמָּצִינוּ, שֶׁהַתְּפִלָּה נִקְרֵאת בַּאֲרָמִית: “רַחֲמֵי” – רַחֲמִים – שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שֶׁכָּל הַתְּפִלָּה כֻּלָּהּ עוֹמֶדֶת עַל הָרַחֲמִים שֶׁל ה’.

תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם

כִּי בֶּאֱמֶת כָּל תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם, הִיא אַךְ וְרַק בִּשְׁבִיל הָרַחֲמִים שֶׁל ה’, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, שֶׁלֹּא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּקָּרֵא רַחוּם. וְכֵן כּוֹתֵב רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן תּוֹרָה ס”ד: “כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם, כִּי רָצָה לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ, וְאִם לֹא הָיָה בְּרִיאַת הָעוֹלָם, עַל מִי הָיָה מַרְאֶה רַחֲמָנוּתוֹ? וְעַל כֵּן בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה מִתְּחִלַּת הָאֲצִילוּת, עַד סוֹף נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי, כְּדֵי לְהַרְאוֹת רַחֲמָנוּתוֹ!”
נִמְצָא, שֶׁעִקַּר הָאֱמוּנָה בַּה’ יִתְבָּרַךְ, הִיא לְהַאֲמִין שֶׁהוּא רַחוּם וְחַנּוּן, וְכָל אֱמוּנָה בַּה’ שֶׁחֲסֵרָה אֶת הָאֱמוּנָה בָּרַחֲמָנוּת שֶׁלּוֹ, וְשֶׁכָּל תַּכְלִיתוֹ בְּעוֹלָמוֹ הִיא אַךְ וְרַק לְרַחֵם עַל בְּרִיּוֹתָיו, הִיא אֱמוּנָה חֲסֵרָה וְחַלָּשָׁה מְאֹד, שֶׁעַל פִּי רֹב אֵינָהּ יְכוֹלָה בֶּאֱמֶת לַעֲזֹר לָאָדָם וּלְהַחֲיוֹת אוֹתוֹ. רַק אָדָם שֶׁזּוֹכֶה לְהָבִין וְלָדַעַת שֶׁעִקַּר הָאֱמוּנָה הִיא לְהַאֲמִין שֶׁה’ רַחֲמָן, אָז אֱמוּנָתוֹ נַעֲשֵׂית שְׁלֵמָה יוֹתֵר וַחֲזָקָה, וְהִיא הָאֱמוּנָה שֶׁתָּבִיא אוֹתוֹ לְכָל הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם: לְמִדּוֹת טוֹבוֹת וּלְשִׂמְחָה וּלְאֹשֶׁר, וְהָעִקָּר, לְהַכִּיר בֶּאֱמֶת אֶת “מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם”, כְּמוֹ שֶׁנַּסְבִּיר בַּהֶמְשֵׁךְ בְּסַ”ד.
לָכֵן, לֹא יִסְתַּפֵּק הָאָדָם בְּמַה שֶּׁמַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא לָעוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁגַּם זֶה טוֹב, אֶלָּא צָרִיךְ לַעֲבֹד וּלְפַתֵּחַ אֶת הָאֱמוּנָה בָּרַחֲמָנוּת שֶׁל הַבּוֹרֵא, וּבָרָצוֹן שֶׁלּוֹ לַעֲזֹר לְכָל בְּרִיָּה וּבְרִיָּה וּלְרַחֵם עַל כָּל בְּרִיָּה וּבְרִיָּה בְּרַחֲמָנוּת וּבְחֶסֶד חִנָּם, בְּלִי שׁוּם תְּנַאי – רַק מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ.

וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אֲנִי

וְזֶה מַה שֶּׁמּוּבָא בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (שְׁמוֹת כב): “אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי”.
הַתּוֹרָה מְדַבֶּרֶת עַל מִקְרֶה, שֶׁעָנִי לָוָה כֶּסֶף מֵחֲבֵרוֹ, וְלֹא הָיָה לוֹ אֵיךְ לְהַחֲזִיר אֶת חוֹבוֹ, וַחֲבֵרוֹ לָקַח מִמֶּנּוּ כְּמַשְׁכּוֹן אֶת בֶּגֶד הַלַּיְלָה שֶׁלּוֹ. אוֹמֶרֶת הַתּוֹרָה, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם הַבֶּגֶד יָכוֹל לִהְיוֹת בִּרְשׁוּת הַמַּלְוֶה כְּמַשְׁכּוֹן נֶגֶד הַחוֹב שֶׁל הֶעָנִי, אֲבָל כָּל עֶרֶב עָלָיו לַהֲשִׁיבוֹ לֶעָנִי, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בַּמֶּה לִשְׁכַּב. וְזוֹ מִדַּת רַחֲמָנוּת שֶׁהַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ, שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁהַמַּלְוֶה לָקַח אֶת הַבֶּגֶד כַּדִּין, עָלָיו לְהִתְחַשֵּׁב בֶּעָנִי, שֶׁלֹּא יִצְטַעֵר, וְאֵין לוֹ רְשׁוּת לוֹמַר: זוֹ בְּעָיָה שֶׁלּוֹ, וְלֹא שֶׁלִּי.
אַךְ הָעִקָּר לְעִנְיָנֵנוּ הוּא הֶמְשֵׁךְ הַפָּסוּק, שֶׁבּוֹ ה’ יִתְבָּרַךְ מַזְהִיר אֶת הַמַּלְוֶה לְהָשִׁיב אֶת הַמַּשְׁכּוֹן לֶעָנִי, וְהוּא מוֹדִיעַ לוֹ, שֶׁאִם יִצְעַק אֵלָיו הֶעָנִי מִתּוֹךְ צַעֲרוֹ, שֶׁאֵין לוֹ בֶּגֶד לִשְׁכַּב בּוֹ, אֲזַי בְּוַדַּאי יִשְׁמַע צַעֲקָתוֹ וְהַמַּלְוֶה יֵעָנֵשׁ.
וְהִנֵּה, הָרַמְבַּ”ן מְבָאֵר, שֶׁהַבְטָחָה זוֹ שֶׁל ה’ יִתְבָּרַךְ לִשְׁמֹעַ אֶת צַעֲקָתוֹ שֶׁל הֶעָנִי, אֵינָהּ תְּלוּיָה בְּצִדְקוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ עָנִי. כִּי אֲפִלּוּ אִם אוֹתוֹ עָנִי הוּא רָשָׁע, הַבּוֹרֵא מַבְטִיחַ שֶׁיִּשְׁמַע אֶת צַעֲקָתוֹ. וְזוֹ לְשׁוֹן הָרַמְבַּ”ן: “וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי – חוֹנֵן וּמְקַבֵּל תְּחִנַּת כָּל אָדָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, מִגְּזֵרַת חִנָּם.” פֵּרוּשׁ “מִגְּזֵרַת חִנָּם”, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מַגִּיעַ לוֹ כְּלוּם, וְאֵינוֹ רָאוּי לִכְלוּם, עִם כָּל זֶה, אִם יִתְחַנֵּן, ה’ יְקַבֵּל אֶת הַתְּחִנָּה שֶׁלּוֹ. “כִּי גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנָיו לְרַחֵם עַל כָּל מִי שֶׁמִּתְחַנֵּן לְפָנָיו!”