שיעורי בית

אנו חיים בדור של ‘אני’, דור שהנוחות
הפרטית והסיפוק העצמי מקדירים את
יכולת השיפוט שלנו, גורמים לחריקות
בהרבה תחומים בחיינו. איך יכול להיות
שפעם היו אנשים יותר מאושרים?

כשגרנו בחו"ל, לפני שעלינו לארץ ישראל, היו לנו שני מדיחי כלים – אחד חלבי והשני בשרי. היום, כאן בארץ ישראל, התברכנו בשישה מדיחי כלים. כמובן, שברוב הזמן רובם לא בשימוש, אלא רק המדיח העיקרי – וזאת אני!

זה היה נוהג קבוע אצלי – לא להפסיק להתלונן, וכמה שרק אפשר, בזמן הדחת הכלים. תחשבו על זה, שלוש ארוחות ביום כפול מספר פיות שיש בבית ברוך השם להאכיל, אז מה הפלא שלא הפסקתי לקטר שאני כל הזמן שוטפת כלים?! וכמו שכל אישה יכולה להעיד, מעגל הקניות-בישול-ניקיון-כביסה-והדחת-כלים אף פעם לא נגמר. ואם היא גם עובדת מחוץ לבית, הנטל הופך להיות גדול יותר. מיותר יהיה לציין שזו מצווה גדולה מאוד אם הבעל והילדים מתחלקים קצת באחריות. (הרב שלום ארוש שליט"א מלמד אותנו שלהתלונן ולהתבכיין אלה דברים שמעוררים דינים על האדם, לא פותרים את בעיותיו. רק הכרת הטוב יכולה לעשות זאת!)

בתקופה האחרונה אני מנסה לשנות את הגישה שלי למטלות בבית, ובעיקר לכיור ותכולתו, ועדיין, מדובר במאבק שכל פעם מתחדש – לאסוף את הכלים, לסבן אותם, לשטוף אותם… וחוזר חלילה. למרות שאני משתדלת, ואני משתדלת, ונראה לי שהנה, אני מקבלת ציון ‘טוב מאוד’ על המאמץ… אבל אז היצר הרע משיג אותי ומקבל ‘טוב מאוד פלוס’. אני מנסה להזכיר לעצמי את דברי רבי נחמן מברסלב, שנאמרו בשם רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זצ"ל, שכל המטלות היומיומיות שלנו, הגשמיות והשגרתיות, הן הזדמנות אדירה להתקדם בעבודת השם שלנו, לכן צריך לעשות אותן בשמחה. אם רק נוכל להרים את עצמנו מההיבט הפיזי-גשמי של המטלות הללו לרמה רוחנית יותר, נוכל להבין שכל המאמץ וההשקעה הם אמצעים וכלים לסיום. על פני השטח נראה כי אנו מקבלים אותן כמשהו גשמי ופשוט, כמו עבודות בית וזהו. אבל האמת היא, שאם נעשה את זה כדי להבטיח שבני משפחתנו יהיו בריאים, בעזרת השם, שמחים וצלולים בדעתם ובראשם, הם יוכלו לעבוד את השם מכל הלב והנשמה. ועד כמה שזה נשמע מוזר או תמוה, בגדים נקיים וארוחות מזינות חיוניות לבריאות הנפשית והרגשית שלנו ולצמיחתנו הרוחנית.

ברגע שאני מנצחת בקרב מול היצר ומתחילה לשטוף את הכלים, בסוף מתברר לי שמדובר בדבר שהיה הכי נחוץ לי – הפסקה, תוך כדי עבודה, שהייתי זקוקה לה. ובזמן הזה אני מתייחדת עם המחשבות שלי, ומכיוון שאני רוצה שהשם יהיה כל הזמן במחשבות שלי, אני מנצלת את הדקות הללו להתבודדות, לתפילה האישית. כי ההתבודדות היא אחד הדברים הכי נחוצים לאדם – שיחה של אחד-על-אחד עם השם יתברך על הדברים הכי פנימיים ועמוקים שיש בליבכם. מה עוד אפשר לבקש, הא? לא רק לנקות את הכלים, אלא גם את הנשמה.

תארו לכם שהיינו יכולים ללחוץ על כפתור ולהישאב לתוך ‘מנהרת זמן’ ובאחת, לחזור בזמן, לתקופה בה לא היו מים בברזים (כי לא היו ברזים ולא ידעו מה זה ברזים), גם לא חנות מכולת/סופר/רשת ליד הבית. תארו לכם… נדמה שברגע שנתאר את זה (אבל ממש) נבין עד כמה טיפשי מצידנו להתלונן על מה שאנחנו עושים (כאשר לנו יש מבחר מכונות שעושות בשבילנו ברוב הפעמים את העבודה). שרה אימנו ע"ה קיבלה כל כך הרבה אורחים בביתה, שהיה לא יותר מאוהל! ושום דבר מהמוכר והנוח שאנו מקבלים כמובן מאליו, ואפילו מתלוננים עליו, לא היה לה. ולא רק שבאותה תקופה אנשים הרחיקו נדוד עד שהגיעו לבאר מים כדי להביא מים הביתה, אלא הכינו את האוכל שלהם ממה שהם גידלו. הבגדים שלהם נתפרו באופן ידני וכובסו כך, בין אם בנהר ובין בתוך גיגית. גם לא היו שעוני-שבת, מחממי בקבוקי תינוקות או טיטולים. ברגע שנרות שבת כבו – הייתה חשכה מוחלטת (פרט לנרות השבת של שרה אימנו ע"ה, עליהם נאמר שהנר של שרה דלק משבת לשבת). בקיצור, החיים היו מאוד שונים אז גם בלי כל ה-הו-הא של היום. לא היו מכוניות וגם לא חוגים לילדים אחרי שעות הלימוד בבית הספר… ואנחנו עוד מתלוננים…

אנו חיים בדור של ‘אני’, דור שהנוחות הפרטית שלנו והסיפוק העצמי לא פעם מקדירים את יכולת השיפוט שלנו, ואפילו גורמים לחריקות בכל תחומי חיינו – שלום בית, חינוך ילדים וכו’. אנחנו שוכחים את המטרה האמיתית שלנו בעולם הזה. שרה אימנו הייתה אישה שמחה תמיד בגלל שהיא הייתה קרובה להשם. היא ועוד נשים אחרות באותה תקופה הבינו שהמטרה היחידה של קיומן היא רק להתקרב לאביהן שבשמים… אבא שלנו! הן היו בדרגה רוחנית כזו גבוהה עד שהן יכלו לפנות לבורא עולם ולבקש ממנו את כל צורכן. למרות צורת החיים הפרימיטיבית והקשה באותה תקופה הן אף פעם לא התלוננו על הקשיים, כמו שאנו מתלוננים היום. אסור לנו להרשות לעצמנו להיכנע לכעס, אחרי הכל אנחנו מלאים בברכות, גשמיות ורוחניות. ואל תשכחו להודות עליהן!

רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו (ליקוטי מוהר"ן תורה ל, ח"א) דבר מעניין: "ועיקר השמחה הוא מן המצוות"! החובה הראשונה שלנו כנשים היא למשפחתנו ולאותן מטלות שגרתיות שמצטרפות לעסקת חבילה זו. כשנעשה זאת מתוך חשיבה שמדובר במצווה עצומה, ליבנו, והנשמה של התלויים בנו, יתמלאו בשמחה.

העולם מאז המשיך להתקדם בקצב מטורף, כמו שאנו רואים, וכך גם בתחום החינוך. פעם, למדו בחדר אחד, זה היה בית הספר. היום? אנו רואים מול עינינו מבנים שאבותינו לא שיערום. עם מבחר עצום בשיטות חינוך שיש היום, עלינו לגלות זהירות משנה בבחירת מקום הלימודים עבור ילדינו ואף לנו (אם יש לנו תוכניות לימוד באופק). רק מוסד חינוך שיראת-שמים נמצאת בראש סדר העדיפויות והדרישות של בית הספר – הוא מקום ראוי.

הכניסה לעולם השפל הזה היא כמו כניסתו של ילד לכיתה א’. הוא לא ביקש ללכת וגם לא ניתנה לו שום בחירה, כל מה שנאמר לו היה ‘זה רק לטובתך’. מאז, אותו ילד גדל, וגם אנחנו, והתחלנו להתאים עצמנו אל המציאות ולהבין שעלינו להגיע בחיים גם להחלטות חשובות ומכריעות. שנה ועוד שנה עוברות ואנו ממשיכים לגדול, וכך גם המודעות וההבנה שלנו. המידע שאנו רוכשים ישמש אותנו לזכות בגישה ודרך לשלב הבא. ברוך השם, יש לנו מורי דרך ורבנים נפלאים שעוזרים לנו כשהדברים נעשים מורכבים ומסובכים. בהכנת שיעורי הבית ובכל הלימוד שאנו לומדים בכיתה, כל מה שנשיג הוא רק מעבר לכיתה הבאה, אם נעבור את כל המבחנים כמובן. השם שולח לנו לעיתים מבחנים וניסיונות שאיתם אנו צריכים להתמודד (ולא פעם זה קורה בפתאומיות מוחלטת). אם נקשיב בשיעור שניתן לנו בכיתה, התשובות יהיו ברורות ולא תהיה לנו שום בעיה למצוא את הפתרון הטוב ביותר.

במבחנים רבים לא רק התוצאה הסופית היא זו שקובעת, מכיוון שהציון ניתן גם על הדרך, על כל שלב שעברתם עד שהגעתם לתוצאה. כבר למדנו את הגשמי, זה רק עניין של להכיר ולהתוודע שוב אל עצמנו ולחיות בדרך המתאימה לנו. אם נשתדל ונעשה כל שביכולתנו כדי למצוא את התשובה הנכונה תוך כדי לימוד ותפילה יומית – נעבור את המבחן עם ציון שלא חלמנו עליו.

ושלא כמו אחינו ואחיותינו משנים קדומות, מכיוון שאנו חיים בעולם נמוך מאוד מבחינה רוחנית, זהו אתגר עצום לנער את ראשנו מכל ההבלים והתלונות ולהסתכל על הדברים שאנו חווים בעיני האמונה. וכמו שיאמר לכם כל מורה – המבחנים ניתנים על פי דרגות קושי, והציונים כמובן בהתאם.

כמו מקרה הכלים שצריך להדיח ולהדיח, אנו צריכים לנסות שוב ושוב להתמקד במטרות וביעדים שלנו. ולא בשמים היא, זה ממש בידיים שלנו. כל הפעולות שלנו צריכות להיות רק לשם שמים, עם הרגשה של עונג והבנה שאנו עושים את רצון השם. כי כשמבחן הסיום יגיע ונשב מול אבינו שבשמים, יתברך שמו, מן הסתם נרצה להגיע אליו כשאנו גאים בשליחות שהעניק לנו, עטופים בגלימה לבנה צחורה וכתר זהב בוהק ונוצץ על ראשנו. רק אז נבין שעברנו כיתה.