בשדי יער עמוד 149-150

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 149-150

וּמֵאַחַר וְלָמַדְנוּ שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁהָאָדָם יוּכַל לְהַגִּיעַ לַיְדִיעָה הַזֹּאת, שֶׁכָּל מַה שֶּׁה’ עוֹשֶׂה עִמּוֹ, הַכֹּל לְטוֹבָה, צָרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה בְּכָל יוֹם, וְאִם כֵּן, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, קָשֶׁה לוֹ לְהוֹדוֹת עַל הַכֹּל וּלְקַבֵּל הַכֹּל בְּאַהֲבָה כָּרָאוּי. וּמִצַּד שֵׁנִי לָמַדְנוּ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁלֹּא מַאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, קָשֶׁה לוֹ לַעֲשׂוֹת וִדּוּי דְּבָרִים וּתְשׁוּבָה. אִם כֵּן, מֵהֵיכָן יַתְחִיל? אִם הַתְּשׁוּבָה תְּלוּיָה בַּשִּׂמְחָה, וְהַשִּׂמְחָה תְּלוּיָה בִּתְשׁוּבָה – הֵיכָן הַהַתְחָלָה?
הַתְּשׁוּבָה לְכָךְ הִיא, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁזּוֹ הָאֱמֶת, שֶׁבְּלֹא תְּשׁוּבָה קָשֶׁה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, בְּכָל זֹאת הַהַתְחָלָה הִיא הַשִּׂמְחָה, שֶׁצָּרִיךְ כָּל אָדָם לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ וְלִהְיוֹת שָׂמֵחַ כְּכָל יְכָלְתּוֹ, וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁיְּחַפֵּשׂ אֶת הַנְּקֻדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, וְיִסְתַּכֵּל עַל הַמִּצְווֹת שֶׁזּוֹכֶה לַעֲשׂוֹת וְכַד’, וְיוֹדֶה לַה’ שֶׁזִּכָּהוּ לַנְּקֻדּוֹת הַטּוֹבוֹת הַלָּלוּ, וְיִשְׂמַח בָּהֶן וְיִרְקֹד אִתָּם. וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁדָּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה בֶּאֱמֶת עוֹלֶה לְכַף זְכוּת גַּם בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה, וְיוּכַל לִהְיוֹת שָׂמֵחַ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בְּתוֹרָה רפ”ב, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא אֶת הַנְּקֻדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁבּוֹ, עַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה’ וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי – עַל יְדֵי הַעוֹד מְעַט טוֹב שֶׁיֵּשׁ בִּי, עַל יְדֵי זֶה אוּכַל לְזַמֵּר לַה’.
וּבְתוֹרָה נ”ד מֵבִיא גַּם כֵּן עִנְיָן זֶה, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם מְחַפֵּשׂ אֶת נְקֻדּוֹתָיו הַטּוֹבוֹת וְהוּא מוֹדֶה וּמְהַלֵּל לַה’ עֲלֵיהֶן, עַל יְדֵי זֶה הוּא מְבָרֵר אֶת הָרוּחַ הַטּוֹבָה מִתּוֹךְ הָרוּחַ הָרָעָה, וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂים נִגּוּנִים, וְעַל יְדֵי זֶה נִתְבָּרֵר הַמְדַמֶּה שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁבָּא לִידֵי אֱמוּנָה שְׁלֵמָה, וְאָז כָּאָמוּר, יוּכַל לַעֲבֹר לִשְׁלַב חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ וְהַתְּשׁוּבָה.
וְכֵן כָּל אָדָם לְפִי דַּרְגָּתוֹ בֶּאֱמוּנָה יְבַקֵּשׁ עַל זֶה בְּעַצְמוֹ הַרְבֵּה, שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ ה’ לְהַגִּיד תּוֹדָה עַל הַכֹּל, וּלְהַאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה. כִּי לִפְנֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה הוּא חַיָּב לְהֵרָגַע וְלִהְיוֹת שָׂמֵחַ בִּשְׁלֵמוּת, לְפִי דַּרְגָּתוֹ, וְאָז יוּכַל לַעֲשׂוֹת גַּם תְּשׁוּבָה וּוִדּוּי דְּבָרִים כָּרָאוּי, וְאָז בְּוַדַּאי תִּגְדַּל שִׂמְחָתוֹ עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר.
וְאִם הוּא רוֹאֶה שֶׁאֵינוֹ מַצְלִיחַ לְהַגִּיעַ לְשִׂמְחָה וּלְהוֹדָיָה בִּשְׁלֵמוּת, יִתְבּוֹדֵד אַךְ וְרַק עַל זֶה, וְיַעֲשֶׂה אֶת חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ אַךְ וְרַק עַל זֶה, וִיבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּאֲרִיךְ אִתּוֹ אַף עַל שְׁאָר פְּגָמָיו, וְיִטְעַן לְפָנָיו, שֶׁבְּלִי שִׂמְחָה מִמֵּילָא הוּא לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ כָּרָאוּי, וְלָכֵן הוּא מְבַקֵּשׁ רַק עַל זֶה לְעֵת עַתָּה, וּכְשֶׁיִּתֵּן לוֹ הַבּוֹרֵא לְהַגִּיעַ לֶאֱמוּנָה וּלְשִׂמְחָה, אָז יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל הַכֹּל.
וְזֶה שֶׁמֵּבִיא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן בְּתוֹרָה קע”ח, שֶׁעַל פִּי רֹב קָשֶׁה עַל הָאָדָם לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאָיו. כִּי יֵשׁ וְשׁוֹכֵחַ, וְיֵשׁ וְכָבֵד עָלָיו, וּצְרִיכִים לָזֶה שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן חֲתֻנָּה וְכַד’, וְאָז כְּשֶׁהוּא בְּשִׂמְחָה יִתְוַדֶּה עַל חֲטָאָיו. אֲבָל מֵחֲמַת שֶׁלֹּא תָּמִיד מִזְדַּמֶּנֶת לָאָדָם שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה שֶׁכָּזוֹ, וּמַה יַּעֲשֶׂה לְעֵת עַתָּה? וְכִי לֹא יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה עַד שֶׁתִּזְדַּמֵּן לוֹ חֲתֻנָּה? מוּבָן אִם כֵּן, שֶׁגַּם בְּלֹא חֲתֻנָּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, צָרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה הַכֹּל כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְשִׂמְחָה, וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁיִּסְתַּכֵּל עַל נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, וְעַל יְדֵי שֶׁיְּבַקֵּשׁ הַרְבֵּה מֵה’ שֶּׁיִּתֵּן לוֹ שִׂמְחָה וֶאֱמוּנָה, וְעַל יְדֵי הַהוֹדָאָה וְהָאֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, וְאָז יוּכַל בְּנָקֵל גַּם לְהִתְוַדּוֹת.
כָּל עוֹד הָאָדָם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה, בְּאֹפֶן שֶׁיָּאִיר לוֹ הַדַּעַת שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת חָזָק בְּדַעְתּוֹ לְהַחֲזִיק לְפִי בְּחִינָתוֹ בֶּאֱמוּנָה, וִיבַקֵּשׁ מֵה’ אֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, שֶׁלֹּא יִרְדֹּף אֶת עַצְמוֹ וְלֹא יַאֲשִׁים אֶת עַצְמוֹ עַל עֲווֹנוֹתָיו. וְכָאָמוּר, יֵשׁ פֹּה כְּמוֹ מַעְגָּל: כָּל זְמַן שֶׁמַּאֲשִׁים אֶת עַצְמוֹ, הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה כְּלָל, כִּי הוּא לֹא בֶּאֱמוּנָה. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, קָשֶׁה לוֹ לְהַאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה וּלְהַפְסִיק לְהַאֲשִׁים אֶת עַצְמוֹ. אִם כֵּן מַה הִיא הָעֵצָה?
הָעֵצָה הִיא, שֶׁיִּתְפַּלֵּל הַרְבֵּה לִרְאוֹת אֶת הַנְּקֻדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁלּוֹ וְלִשְׂמֹחַ בָּהֶן, וְהַנְּקֻדָּה הַטּוֹבָה הָעִקָּרִית, שֶׁהִיא נְקֻדָּה טוֹבָה עֲנָקִית שֶׁלֹּא נִגְמֶרֶת לְעוֹלָם, וְהִיא מְצוּיָה אֵצֶל כָּל אָדָם, וְלָכֵן הִיא הַנְּקֻדָּה הַמְשַׁמַּחַת בְּיוֹתֵר וְהַמְחַזֶּקֶת בְּיוֹתֵר, הִיא נְקֻדַּת הָרָצוֹן, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ רָצוֹן לְהִתְקָרֵב אֶל ה’ וְלִהְיוֹת כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְכָל מִי שֶׁיִּסְתַּכֵּל עַל הַנְּקֻדָּה הַזֹּאת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, הוּא יְקַבֵּל חִזּוּק עָצוּם, שֶׁרוֹאֶה שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף, יֵשׁ לוֹ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה רְצוֹנוֹת טוֹבִים.