בשדי יער עמוד 163-164

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 163-164

וְהָעִקָּר – לְהוֹדוֹת עַל הַחִסָּרוֹן עַצְמוֹ! מֵאַחַר וְהַהוֹדָאָה עַל הַחִסָּרוֹן הִיא הַבִּטּוּי הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר לָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה וְהָאֲמִתִּית, שֶׁזֶּה מַרְאֶה שֶׁאוֹתוֹ אָדָם שֶׁמּוֹדֶה מַאֲמִין שֶׁהַכֹּל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ וְהַכֹּל לְטוֹבָה, וְאִם כֵּן גַּם הַחִסָּרוֹן הַזֶּה הוּא מֵאֵת ה’, בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית וּמְדֻיֶּקֶת – וְנִתָּן לוֹ לְטוֹבָתוֹ הַנִּצְחִית. כִּי הַבּוֹרֵא – שֶׁיּוֹדֵעַ הַכֹּל – רָאָה שֶׁהַמְּצִיאוּת שֶׁל הַחִסָּרוֹן הַזֶּה הִיא הַדָּבָר הַטּוֹב בְּיוֹתֵר לְתִקּוּן שֶׁל אָדָם זֶה, וּבְלִי הַחִסָּרוֹן הַזֶּה הוּא לֹא יוּכַל לְהַגִּיעַ לְתִקּוּנוֹ, וְלֹא יוּכַל לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְלָכֵן הוּא נָתַן לוֹ אֶת הַחִסָּרוֹן הַזֶּה בְּרַחֲמִים גְּדוֹלִים, אַךְ וְרַק בִּשְׁבִיל לְהֵיטִיב אִתּוֹ הֲטָבָה גְּמוּרָה וְנִצְחִית.
לָכֵן הַהוֹרָאָה הַיּוֹצֵאת מִדְּבָרֵינוּ, הֲלָכָה לְמַעֲשֶׁה, הִיא, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹדוֹת לַה’ בְּלֵב שָׁלֵם עַל הַמְּצִיאוּת שֶׁלּוֹ – כֻּלָּהּ – כּוֹלֵל הַחֶסְרוֹנוֹת וְהַיִּסּוּרִים שֶׁלּוֹ, אֱמוּנָתוֹ חֲסֵרָה, וְלָכֵן לֹא יְבַקֵּשׁ וְלֹא יִתְפַּלֵּל עַל שׁוּם דָּבָר. רַק יְבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, וְשֶׁגַּם הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֵם לְטוֹבָתוֹ הַנִּצְחִית, רַק יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִפֹּל גַּם עַתָּה לִבְכִיָּה עַל כָּךְ שֶׁחֲסֵרָה לוֹ אֱמוּנָה, אֶלָּא יַאֲמִין, שֶׁגַּם הַחִסָּרוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֶּאֱמוּנָתוֹ זֶה מֵאֵת ה’, לְטוֹבָתוֹ הַנִּצְחִית, עַל מְנָת שֶׁיִּתְפַּלֵּל וְיִכְסֹף וִיבַקֵּשׁ אֶת הָאֱמוּנָה וִיקַבֵּל אוֹתָהּ בִּתְפִלָּה. וּכְשֶׁיִּזְכֶּה לְהוֹדוֹת בְּפֹעַל עַל הַכֹּל – יִתְקַדֵּם.

אֵין צָרוֹת וְאֵין גָּלֻיּוֹת

כָּאָמוּר, הַנּוֹשֵׂא הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בַּהִתְבּוֹדְדוּת, שֶׁבּוֹ תָּלוּי כָּל הַחִבּוּר עִם הַבּוֹרֵא וְהָאוֹר שֶׁל הַהִתְבּוֹדְדוּת, הוּא נוֹשֵׂא הַהוֹדָיָה. וְלָכֵן זֶהוּ הַדָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו הֲכִי הַרְבֵּה מְנִיעוֹת. לְכָל אֶחָד הַרְבֵּה יוֹתֵר קַל לְהִתְחַבֵּר עִם הַתַּחֲנוּנִים, הַבְּכִיָּה לַה’ וְכַד’, זֶה פָּשׁוּט מוּבָן לוֹ וְקַל לוֹ לָגֶשֶׁת יָשָׁר לָעִנְיָן וְלִבְכּוֹת עַל חֶסְרוֹנוֹתָיו, שֶׁהֲרֵי זוֹ הַנְּטִיָּה הַטִּבְעִית שֶׁלּוֹ – לִרְצוֹת לְמַלְאוֹת אֶת חֶסְרוֹנוֹתָיו.
אֲבָל מַה שֶּׁהָאָדָם לֹא יוֹדֵעַ הוּא, שֶׁהַהוֹדָיָה מַמְשִׁיכָה לוֹ שֶׁפַע הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל הַבַּקָּשׁוֹת. לָכֵן הוּא חַיָּב לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לִפְתֹּחַ כָּל הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּהוֹדָיָה, וּכְדַאי מְאֹד שֶׁיְּחַנֵּךְ אֶת עַצְמוֹ לְהוֹדוֹת תָּמִיד עַל אוֹתָם הַדְּבָרִים הַקְּבוּעִים שֶׁהֵם גְּדוֹלִים בְּחַיָּיו, כְּמוֹ עַל הוֹרָיו הַטּוֹבִים, אִשְׁתּוֹ, עַל שֶׁזָּכָה לְהִתְקָרֵב לַה’ וּלְצַדִּיקָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְכֵן יוֹדֶה עַל דְּבָרִים פְּרָטִיִּים שֶׁזָּכָה לָהֶם בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן.

הַהוֹדָיָה פּוֹדָה

אַף עַל פִּי שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע מֵסִית אֶת הָאָדָם לְקַצֵּר בְּהוֹדָיָה, וּלְהַתְחִיל מִיָּד לְהִתְפַּלֵּל עַל צָרוֹתָיו וּלְבַקֵּשׁ בַּקָּשׁוֹת, וְאַף כְּשֶׁבֶּאֱמֶת יֵשׁ לוֹ בְּעָיוֹת קָשׁוֹת וְהוּא מִשְׁתּוֹקֵק מְאֹד לִפְתֹּחַ אֶת לִבּוֹ וְלִצְעֹק לַה’, יֵדַע נֶאֱמָנָה שֶׁדַּוְקָא עַל יְדֵי הַהוֹדָיָה – וְרַק עַל יְדֵי הַהוֹדָיָה – הוּא יֵצֵא מֵהַצָּרוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, כִּי כָּל הַצָּרוֹת הַלָּלוּ בָּאוּ עָלָיו לְכַתְּחִלָּה בִּגְלַל חֹסֶר בְּהוֹדָיָה!
וְעִנְיָן זֶה מְבָאֵר רַבִּי נָתָן בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת (הִלְכוֹת פְּרִיקָה וּטְעִינָה ד), שֶׁכָּל הַצָּרוֹת הֵן אַךְ וְרַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין מַאֲמִינִים שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, וּכְשֶׁרוֹאִים דְּבָרִים שֶׁלֹּא מְבִינִים וְחוֹשְׁדִים בַּה’ חַס וְשָׁלוֹם, כְּאִלּוּ הוּא יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק חַס וְשָׁלוֹם, מִזֶּה נוֹפְלִים תַּחַת הַסְתָּרָה, וּמִן הַהַסְתָּרָה הַזֹּאת מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת עוֹד צָרוֹת שֶׁלֹּא מְבִינִים, וּכְשֶׁאֵין מִתְחַזְּקִים גַּם אָז לְהַאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, אֲזַי נוֹפְלִים עוֹד יוֹתֵר תַּחַת הַסְתָּרָה, וְהַצָּרוֹת מִתְגַּבְּרוֹת חַס וְשָׁלוֹם, וְכֵן הָלְאָה וְהָלְאָה ר”ל.
אֲבָל עַל יְדֵי הוֹדָאָה, שֶׁמּוֹדִים תָּמִיד לַה’ יִתְבָּרַךְ עַל הַכֹּל, הֵן עַל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים, וְהֵן עַל אוֹתָם דְּבָרִים שֶׁנִּרְאִים לֹא טוֹבִים, כִּי מַאֲמִינִים שֶׁגַּם אוֹתָם דְּבָרִים הֵם בְּוַדַּאי לְטוֹבָה, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי עוֹשֶׂה הַכֹּל לְטוֹבָה, עַל יְדֵי זֶה נִצּוֹלִים מִכָּל הַצָּרוֹת. וְגַם אִם הָאָדָם לֹא זָכָה לְהַתְחִיל תֵּכֶף וּמִיָּד לְהוֹדוֹת וּלְשַׁבֵּחַ, וּכְבָר הִתְגַּבְּרָה עָלָיו הַהַסְתָּרָה וּבְיַחַד אִתָּהּ הַצָּרוֹת וְהַגָּלֻיּוֹת, יָכוֹל הוּא תָּמִיד לְהַתְחִיל לְהוֹדוֹת וּלְשַׁבֵּחַ, וּלְהַאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, וְעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה נִצּוֹל מֵאוֹתָן צָרוֹת. וְאִם יַמְשִׁיךְ וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ לָלֶכֶת תָּמִיד בְּהוֹדָיָה וְהַלֵּל וָשֶׁבַח לַבּוֹרֵא – אָז בְּוַדַּאי יִזְכֶּה לִרְאוֹת בִּישׁוּעַת ה’ עַיִן בְּעַיִן.