בשדי יער עמוד 363-364

מַה קִּבַּלְתָּ מֵהָרַבִּי?

אֲסַפֵּר לַקּוֹרְאִים אֶת אֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁעוֹרְרוּ אוֹתִי מְאֹד לְהַעֲבִיר לָעוֹלָם אֶת הַמֶּסֶר הַזֶּה, שֶׁגְּאֻלָּה זוֹ תְּפִלָּה: בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת הָיִיתִי בְּאוּמַן, בְּצִיּוּן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, וּפָגַשְׁתִּי כָּל מִינֵי יְהוּדִים. גַּם יְהוּדִים פְּשׁוּטִים שֶׁזּוֹ לָהֶם הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּאוּמַן, וְגַם יְהוּדִים שֶׁנִּקְרָאִים “חֲסִידֵי בְּרֶסְלַב”, שֶׁהָיוּ בְּאוּמַן הַרְבֵּה פְּעָמִים, וְחֶלְקָם בָּאִים לְאוּמַן כַּמָּה פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. וְרָאִיתִי, שֶׁרַבִּים מֵהֶם פּוֹנִים אֵלַי, שְׁבוּרִים וּרְצוּצִים וּמְבֻלְבָּלִים וּמְיֹאָשִׁים וְחַלָּשִׁים, בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה: מַה יִּהְיֶה עָלַי? הַאִם אֵי פַּעַם אֶזְכֶּה לְתִקּוּן?

הִתְבּוֹנַנְתִּי בַּתּוֹפָעָה הַזֹּאת וְלֹא הֵבַנְתִּי: אֵיךְ זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת? כֵּיצַד יִתָּכֵן שֶׁאוֹתָם אֲנָשִׁים הַמְקֹרָבִים לְרַבֵּנוּ, וְהָיוּ בַּצִּיּוּן כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פְּעָמִים, הֵם כָּל כָּךְ שְׁבוּרִים? מַדּוּעַ לֹא מוֹעִילָה לָהֶם הַהִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיק, כְּדֵי לְקַבֵּל כֹּחוֹת וּרְצוֹנוֹת, וְהַצְלָחוֹת רוּחָנִיּוֹת? וְאָז הֵבַנְתִּי, שֶׁחָסֵר לָהֶם דָּבָר אֶחָד: הֵם לֹא קִבְּלוּ מֵרַבֵּנוּ אֶת הַדָּבָר הָעִקָּרִי שֶׁיֵּשׁ לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ – הֵם לֹא הִתְקָרְבוּ אֶל הַתְּפִלָּה! וּלְמַעֲשֶׂה, פֵּרוּשׁוֹ שֶׁהֵם לֹא הִתְקָרְבוּ לְרַבֵּנוּ כְּלָל. כִּי הֵם לֹא קִבְּלוּ מֵרַבֵּנוּ אֶת הָעִקָּר שֶׁהָיוּ צְרִיכִים לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ: אֶת הַתְּפִלָּה.

וּבֶאֱמֶת, מְאֻחָר יוֹתֵר, כְּשֶׁמָּסַרְתִּי שִׁעוּר עַל הִתְבּוֹדְדוּת, שָׁאֲלוּ אוֹתִי אוֹתָם חֲסִידִים שְׁאֵלוֹת וְקֻשְׁיוֹת כָּאֵלּוּ עַל הַתְּפִלָּה, מַמָּשׁ כְּמוֹ אֲנָשִׁים שֶׁפַּעַם רִאשׁוֹנָה שׁוֹמְעִים שִׁעוּר עַל הִתְבּוֹדְדוּת. רָאִיתִי שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִתְּפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת מְאֹד, עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁמִּי שֶׁעוֹשֶׂה שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, שֶׁזֶּה הַדָּבָר הַמִּינִימָלִי לְמִי שֶׁנִּקְרָא “חֲסִיד בְּרֶסְלַב”, נֶחְשָׁב בְּעֵינֵיהֶם כְּבַעַל מַדְרֵגָה…

כִּי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אָמַר בְּפֵרוּשׁ: הָעִנְיָן שֶׁלִּי זֶה תְּפִלָּה! וְאִם אָדָם לֹא לוֹמֵד אֶת הַתְּפִלָּה מֵרַבֵּנוּ, אֵין לוֹ לְמַעֲשֶׂה כִּמְעַט שׁוּם קֶשֶׁר אִתּוֹ. נָכוֹן, הָרַבִּי הִבְטִיחַ, שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּבוֹא עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ וְיִתֵּן פְּרוּטָה לִצְדָקָה, וְיֹאמַר אֶת עֲשָׂרָה פִּרְקֵי הַתְּהִלִּים שֶׁתִּקֵּן, הַנִּקְרָאִים “תִּקּוּן הַכְּלָלִי”, הוּא יוֹצִיא אוֹתוֹ מֵהַגֵּיהִנּוֹם. אֲבָל רַבֵּנוּ גַּם אָמַר, שֶׁמִּי שֶׁיַּעֲשֶׂה שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת בְּכָל יוֹם, לֹא יִרְאֶה פְּנֵי גֵּיהִנּוֹם כְּלָל. אִם כֵּן מַדּוּעַ לְהִסְתַּפֵּק בְּאוֹתָהּ הַבְטָחָה, שֶׁרַבֵּנוּ יוֹצִיא אֶת הָאָדָם מֵהַגֵּיהִנּוֹם בִּזְמַן שֶׁיָּכוֹל שֶׁלֹּא לְהִכָּנֵס לַגֵּיהִנּוֹם כְּלָל?

הַהַבְטָחָה וְהַהַבְטָחָה

אִם הָאָדָם יִלְמַד אֶת עִקַּר הָעִנְיָן שֶׁל רַבֵּנוּ, שֶׁהוּא הַתְּפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת, הוּא לֹא יִכָּנֵס כְּלָל לַגֵּיהִנּוֹם! וְכָךְ לֹא יִצְטָרֵךְ לְהַטְרִיחַ אֶת רַבֵּנוּ, לְהִכָּנֵס לַגֵּיהִנּוֹם בִּשְׁבִילוֹ לְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם. כַּאֲשֶׁר אֲנִי פּוֹגֵשׁ אָדָם שֶׁקּוֹרֵא לְעַצְמוֹ “חֲסִיד בְּרֶסְלַב”, וְאֵין לוֹ שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת בְּכָל יוֹם, אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתוֹ: תַּגִּיד לִי – אַתָּה אוֹהֵב אֶת הָרַבִּי? אַתָּה בֶּאֱמֶת אוֹהֵב אֶת הָרַבִּי? אָז לָמָּה אַתָּה גּוֹרֵם לָרַבִּי שֶׁיִּכָּנֵס לַגֵּיהִנּוֹם? כַּמּוּבָן שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל עָלַי בִּתְמִיהָה וְשׁוֹאֵל: אֲנִי מַכְנִיס אֶת הָרַבִּי לַגֵּיהִנּוֹם?! וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ: כֵּן! הֲרֵי הִגַּעְתָּ לְאוּמַן וְאָמַרְתָּ תִּקּוּן הַכְּלָלִי וְכוּ’, וְהָרַבִּי הִבְטִיחַ שֶׁהוּא יוֹצִיא אוֹתְךָ מֵהַגֵּיהִנּוֹם, וּמַה שֶּׁהוּא הִבְטִיחַ, הוּא בְּוַדַּאי יְקַיֵּם. אָז לָמָּה אַתָּה נוֹתֵן לוֹ לְהִכָּנֵס לַגֵּיהִנּוֹם בִּשְׁבִיל לְהוֹצִיא אוֹתְךָ? לָמָּה אַתָּה לֹא עוֹשֶׂה שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת בְּכָל יוֹם, כָּךְ שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס כְּלָל לַגֵּיהִנּוֹם, וְהָרַבִּי לֹא יִצְטָרֵךְ לְהִכָּנֵס לְשָׁם, וּלְהוֹצִיא אוֹתְךָ?

וְעַל זֶה אָנוּ אוֹמְרִים אֶת הַפָּסוּק בִּתְהִלִּים: “כִּי לֹא-תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא-תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת”. וְהַפֵּרוּשׁ הוּא כָּךְ: “כִּי לֹא-תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל” – אַל תִּתֵּן לִי לְהִכָּנֵס לַגֵּיהִנּוֹם, וְלָמָּה? כְּדֵי שֶׁ”לֹּא-תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת” – כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ הֶחָסִיד שֶׁלְּךָ, שֶׁהוּא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, לָבוֹא אַחֲרַי וְלִרְאוֹת אֶת הַגֵּיהִנּוֹם – אֶת הַשַּׁחַת – בִּגְלָלִי. וְהַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַמִּזְמוֹר הוּא: “תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים” – תְּלַמֵּד אוֹתִי אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים, שֶׁהִיא הָאֱמוּנָה וְהַהִתְבּוֹדְדוּת, וְאָז: “שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ, נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח” – אֶזְכֶּה לְשֶׁפַע שֶׁל שִׂמְחָה עַד כְּדֵי שֹׂבַע, מֵהֶאָרַת פָּנִים שֶׁאֲקַבֵּל מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְנֹעַם נִצְחִי, מִימִינוֹ וְחַסְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא!

לָכֵן, כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר לְאוֹתָם חֲסִידִים: אִם אַתָּה אוֹהֵב אֶת הָרַבִּי שֶׁלְּךָ, תַּעֲשֶׂה בְּכָל יוֹם שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת! שָׁעָה אַחַת לְפָחוֹת – שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לָרֶדֶת לַגֵּיהִנּוֹם, וְרַבֵּנוּ לֹא יִצְטָרֵךְ לָבוֹא אַחֲרֶיךָ לְשָׁם. וְאִם אַתָּה לֹא עוֹשֶׂה שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, זֶה מַרְאֶה שֶׁאַתָּה לֹא אוֹהֵב אֶת הָרַבִּי שֶׁלְּךָ, שֶׁהֲרֵי אַתָּה גּוֹרֵם לוֹ לָרֶדֶת לַגֵּיהִנּוֹם…

וְעַכְשָׁו הַכֹּל מוּבָן: מַדּוּעַ אֲנָשִׁים מְבֻלְבָּלִים? לָמָה הֵם לֹא מַרְגִּישִׁים שִׂמְחָה וּבִטָּחוֹן? כִּי הֵם לֹא קִבְּלוּ מֵהָרַבִּי אֶת מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ – אֶת הַתְּפִלָּה!