ללכת את הליכה

"וואו!" חשבתי לעצמי. כל העניין
הזה של להודות להשם די מגניב
ואפילו מעניין. כל כך קל ליישום
כשמדובר בבעיות של אחרים, נכון?
 
 
בספרו – שעריו בתודה – הרב שלום ארוש כותב שוב ושוב, שכאשר דברים 'רעים', 'מעצבנים' או 'מצערים' קורים לך, עליך לראות את השם מאחורי הכל, ולומר לו תודה רבה.
 
ואם אתה אומר 'תודה רבה לך השם', הכל באמת מתהפך לטובה, ולא משנה עם איזו בעיה או ניסיון אתה מתמודד.
 
האמת, אני מאוד אוהבת את הרעיון הזה, ואני מדברת עליו כמעט עם כל מי שאני מכירה. אדם אחד סיפר לי שלילד שלו יש בעיות בבית הספר, ואני אמרתי: "ברוך השם! הוא בריא וכזה מתוק"… מישהי אחרת סיפרה לי שהם פספסו את הקנייה של הבית, בהא הידיעה, שהם רצו לקנות, ואני אמרתי לה: "ברוך השם! להשם בודאי יש בית טוב יותר בשבילכם" (והיה לו).
 
עוד חברה סיפרה לי שהם פספסו את החופשה השנתית ובר מצווה של קרובי משפחה באחת ממדינות אירופה, בגלל סופות השלג שפקדו את היבשת בחורף הזה. "ברוך השם!" אמרתי. "השם יודע בדיוק מה הוא עושה. בטח יש סיבות טובות לכל העניין הזה" (והיו).
 
"וואו!" חשבתי לעצמי. כל העניין הזה של להודות להשם די מגניב ואפילו מעניין. כל כך קל ליישום כשמדובר בבעיות של אחרים, נכון?
 
אבל חשבתי לעצמי, האם אני באמת אצליח להודות מעומק הלב על דברים שקורים לי? אמנם עשיתי דרך ארוכה מאוד מנקודת המוצא שלי: בכיינות, תלונות ורחמים עצמיים, דברים שליוו אותי עד לא מזמן, אבל להודות להשם על דברים שמעצבנים או מצערים אותי? מי יודע…
 
עד היום. כי היום, השם נתן לי ערימה של דברים 'רעים', 'מעצבנים', 'כואבים' ו'מצערים'. זה בעצם התחיל אתמול, כשהייתי צריכה לצאת מהבית מוקדם כדי לבקר קרובת משפחה בבית החולים. הילדות, שבדרך כלל הן אוצר של זהב, השתנו באחת. הבכורה במיוחד, היא התחילה לבכות בלי שום סיבה מוצדקת או נראית לעין, והייתי חייבת להזכיר לעצמי שוב ושוב שהשם עומד מאחורי כל הסצנה המוזרה הזו ושאני לא צריכה לכעוס או להתרגז – לא עליה וגם לא על עצמי, ופשוט לצאת מהבית.
 
הגעתי לבית החולים מוקדם, ומצאתי את מה שחשבתי לחנייה המושלמת (אנשים חונים בכל מקום סביב בתי החולים שבירושלים, וזה בדרך כלל חנייה של 'כל מקום').
 
קרובת המשפחה לא הייתה במצב רוח טוב – היא כל הזמן ניסתה לברוח מהמחלקה ולחזור הביתה, מה שאומר שארבע השעות שהייתי שם הרגישו כמו שבוע מתוח וארוווווווווווווווך!
 
ושוב, הזכרתי לעצמי ש'אין עוד מלבדו'. הודיתי להשם ששם אותי בסיטואציה מלחיצה, מצב בו לא יכולתי באמת לעשות הרבה חוץ מלהתפלל עליה שתירגע, וגם לנסות להקל עליה את ימי האשפוז תוך כדי הסבר וגילוי אמפתיה למצבה. תודה לא-ל, אחרי חצי שעה היא נרגעה ושבה למיטה שלה.
 
הביקור הסתיים ואני צעדתי לי בשמחה לרכב. אחרי הכל, אני צריכה להגיע הביתה לפני שהבנות יחזרו מבית הספר. על שמשת הרכב, מתחת למגב, חיכה לי בסבלנות דו"ח של 250 שקלים, הראשון מזה תקופה ארוכה מאוד.
 
"ברוך השם!" אמרתי, ובאמת התכוונתי לזה. כל כך כיף להתמודד עם דברים קטנים וחסרי משמעות – דו"ח של 250 שקלים – מאשר עם משהו גדול. נסעתי חזרה הביתה, קצת המומה מההתרחשות של הבוקר הזה, אבל באופן כללי, במצב רוח טוב.
 
בהמשך, כשהחלפתי את המצעים במיטה של בתי גיליתי שמשהו נוזל על הפוך. הסתכלתי מסביב, הסתכלתי למעלה, ואז הבנתי שיש נזילה מהגג הודות לגשם השוטף שזכינו בו לא מזמן.
 
"ברוך השם!" אמרתי, ובאמת התכוונתי לזה. ובמקביל, עלתה בי תמיהה. למה השם שולח לי את כל הדברים האלה ב'ירייה אחת'?
 
התבודדתי על זה, והתובנה עלתה מתוכי. שנה שעברה, כשהייתה לנו נזילה רצינית מהגג בבית הישן, לפני שמכרנו אותו, ממש לא הודיתי להשם על זה.
 
כך גם לכל דו"חות החנייה מהעבר. במקרה הטוב, קיבלתי אותם (במקרה הטוב…) אבל להודות באמת להשם על גג דולף ודו"חות חנייה? אף פעם לא! אז חשבתי לעצמי, שהשנה השם נתן לי הזדמנות 'לתקן' את חוסר הכרת הטוב שלי משנים קודמות.
 
טוב, ברוך השם!
 
היום התעוררתי, התארגנתי, לקחתי את המצלמה שלי, ונסעתי לצלם כמה עצים מרשימים שנמצאים במרחק נסיעה של 20 דקות מהבית שלי. למה, אתם שואלים? כי חשבתי לצייר אותם, לעשות תמונת נוף נחמדה…
 
הגעתי לשם, החניתי את הרכב – והמצלמה לא עבדה. "ברוך השם!" אמרתי. בטח הבטריות נגמרו, צריך להחליף. מה עושים? נוסעים למקום הכי קרוב (עד שמצאתי אותו) כדי לקנות בטריות חדשות, וזה מה שעשיתי. קניתי, החלפתי, ניסיתי להפעיל ו… המצלמה לא עובדת. מבט בוחן גילה שחלק מהמצלמה שבור ואי אפשר להשתמש בה.
 
זאת המצלמה החמישית שהייתה ברשותנו בחמש השנים האחרונות.
 
אחת נגנבה, אחת קנינו בדיוטי פרי, אלא שקיבלנו רק את הקופסה בלי המצלמה, אחת הצריכה בטריות חדשות כל שמונה שעות והשימוש בה הפך ליקר מדי. ואז, לא הייתה ברשותנו מצלמה תקופה מסוימת, עד שאחי נתן לי את המצלמה הישנה שלו. וזו נשברה ('עבודה' של הבנות שלי). ושוב, היינו בלי מצלמה במשך שנה, עד שהחלטנו לקנות מצלמה לא יקרה לפני שנכנסו לגור בבית הנוכחי.
 
והיום, המצלמה הזו החליטה 'לצאת לפנסיה מוקדמת'. ושוב, חשבתי לעצמי שכל העניין הזה הוא תזכורת לומר לבורא עולם תודה רבה גם על המצלמה הזו וגם על הקודמות שנשברו/אבדו/נגנבו. אז אמרתי "ברוך השם! ובאמת התכוונתי לזה.
 
אחר הצהריים, חזרתי משדה התעופה, אחרי שהסעתי את בעלי לשם. נסעתי בנתיב הימני על 100 ק"מ לשעה, אלא שהשוטר, שהיה בניידת שנצמדה אלי, אותת לי לעצור בצד.
 
בהתחלה לא הבנתי למה הוא עוצר אותי, אבל חשבתי שאולי זה לצורך בדיקת רישיונות או משהו כזה. השוטר ניגש לחלון ושאל אותי למה נסעתי מהר.
 
לא היה לי מושג בכלל על מה הוא מדבר, אז הוא אמר לי שנסעתי במהירות של 136 ק"מ לשעה. אינני דוברת עברית רהוטה, לכן לא יכולתי להסביר לו שזה בכלל לא הגיוני. הרכב שלי, אם רק תעבור את ה-110 ק"מ בשעה כולו ירעד, וידעתי גם ידעתי שלא נסעתי מהר, כי אני מאותם אנשים מעצבנים שכל הזמן מסתכלים על הספידומטר…
 
100 ק"מ לשעה – זו המהירות בה נהגתי, במקומות מסוימים (כמו בכביש שנסעתי עליו) מהירות כזו מקובלת ואפשרית. אז מה לא בסדר? ברור, עוד מבחן שהשם שולח לי – המבחן 'הקלאסי'. וכשהשוטר אמר לי להגיע לניידת כדי להעניק לי דו"ח תנועה שהסתכם ב-750 שקלים פלוס הרצאה למה זה מסוכן לנהוג מהר, הסתכלתי לשמים ואמרתי לעצמי: "אני יודעת שזה ממך, השם. אני לא יודעת למה זה טוב בשבילי, אבל אני יודעת שזה טוב ואני מודה לך על דו"ח התנועה הזה".
 
הגעתי הביתה ופתחתי את ספר תהלים במזמור קל"ו (136 – "המהירות המופרזת", כדברי השוטר) וניסיתי להבין מה קורה כאן. כל המזמור הוא שיר הלל ושבח אחד גדול והכרת הטוב להשם. למעשה, תתקשו למצוא עוד מזמור 'תודה' שכזה בכל הספר. פתאום הרגשתי רגועה.
 
"ברוך השם!" אמרתי. ומכיוון שהכל נאמר ונעשה, כל היום באמת היה ערימה של ניסינות/התמודדויות, מספיק כדי לראות ולתת לשריר האמונה לעבוד.
 
מאוד קל לדבר את הדיבור על האמונה ולראות את השם בכל דבר, אבל ב-24 השעות האחרונות השם נתן לי את ההזדמנות לראות עד כמה רחוק הגעתי וכמה גדלתי ברוחניות שלי, הודות לספריו ושיעוריו הנפלאים של הרב שלום ארוש.
 
הצלחתי ללכת את ההליכה…
 
בעבר הלא כל כך רחוק, 24 שעות כאלה היו גורמות לי להרגיש אומללה ומיואשת. היצר הרע היה מיד קופץ על המציאה והיה מנסה לגרום לי להרגיש שהשם בעצם כועס עלי, שהוא מעניש אותי, שהוא יצא היום במיוחד ממקום מושבו כדי 'לחפש' אותי…
 
אבל הפעם, המשכתי להזכיר לעצמי שהשם אוהב אותי, שהשם תמיד טוב, וכל מה שהוא עושה – לטובה הוא עושה! וזה באמת רומם את מצב הרוח שלי. זה לא היה 'קל'. אני בהחלט לא עשויה מ'חומר' של צדיקים, אבל זה באמת היה בסדר. ואם זו לא סיבה מספיק טובה לומר "ברוך השם!", אז אני לא יודעת מה כן.