בוקר טוב, כאן את אוחזת

אני מודה, מה שקרה באמת זעזע
אותי. אבל זו המתנה הכי טובה שקיבלתי:
'השכמה' מיוחדת של "בוקר טוב, הגיע
הזמן שתראי איפה את אוחזת".
 
 
"כשבושה באה עליך, אין זה אלא בשביל שתעשה תשובה על העוונות שאתה דש בעקב" (רבי נחמן מברסלב, ספר המידות).
 
* * *
 
פורים אמנם עבר ואנו בפתחו של חודש ניסן עם הפנים אל החג, בהא הידיעה, חג הפסח. עזבו את הניקיונות ותתמקדו רק בחג. אבל לא על פסח אני כותבת לכם, אלא דווקא על… פורים.
 
תודה רבה להשם, פורים עבר וזכינו לשמוח בשמחת עם ישראל עם הנס הגדול שהתרחש לא רק בשושן הבירה, אלא גם בביתנו.
 
ושתבינו, נס זה לא משהו שחייב להיות מעל הטבע או דבר שעוסק ברומו של עולם. גם לא מדובר בשק של מטבעות זהב שנמצא בחפירות בגינה. לא. זה יכול להיות אוצר פנימי מוסתר החבוי בנבכי נפשנו, אלא שצריך להתבונן ולחפש אותו כפי שמלמד אותנו רבי נחמן מברסלב. אדם צריך להיות קשור לכל מחשבה דיבור ומעשה של כל יום. איך? בעזרת ישוב הדעת – היא ההתבודדות – מגלים את התובנות האמיתיות, את האוצר האמיתי שמתחת לבלטות הרוחניות…
 
את סעודת הפורים השנה חגגנו אצל חברים והרגשנו ממש כאילו ישבנו בשושן הבירה, בוילה מפוארת (זה לא מילה) והשולחן הענק היה עמוס בכל טוב גשמי ורוחני. ומכיוון שאנחנו לא מרבים לצאת מהבית, היה זה שינוי מאוד מרענן לבן זוגי ולי, עד שממש "שכחנו" משני הקטנים החמודים שמשחקים להם אי שם בבית המפואר.
 
לפתע, נשמעה צעקה מאחד החדרים: "אוי ואבוי, מה עשיתם?!?"… הילדים שלי ירדו מהר במדרגות מהקומה העליונה, רצו אלי וחיבקו אותי חזק. המבוגרים שבחבורה שמו פעמיהם לחדר הילדים וברקע נשמעו קולות של תדהמה. שאר הילדים ירדו למטה והחלו מצביעים על הילדים שלי באומרם: "הנה, זה הם עשו את זה"…
 
'והעיר שושן נבוכה'… ומכיוון שיש לי לב רגיש, קפאתי על מקומי מרוב בושה וצער. אחרי שהצלחתי 'לאסוף' את עצמי מעט, ביקשתי מבעלי שיעלה ויעשה הערכת מצב, יבדוק מה עוללו השניים ובאילו נזקים מדובר.
 
אחרי דקות ספורות בעלי ירד ולחש לי באוזן שהם לקחו משחת נעליים שחורה וצבעו את הקיר, הדלת ואת הרצפה!
 
היינו בהלם. כל המבטים הופנו אלינו, דבר שהקשה לתכנן בריחה אלגנטית ממקום האירוע. ניגשתי אל החברה המארחת, התנצלתי מעומק ליבי והלכנו.
 
זה לא היה נעים. את אותה בושה הרגשנו גם בדרך לרכב, הרגשה שלא הרגשנו מעולם…
 
בשונה מכל תגובה לא שקולה של כעס על הילדים במצבים אחרים (וכמובן שזו לא הדרך והיא בהחלט לא מומלצת), הייתה שתיקה רועמת – ברכב ובבית. אין לכם מושג כמה השקט הזהו חוסר התגובה שלנו באותו רגע לימדו את הילדים שיעור של מה לא עושים בבית, ובמיוחד בבתים של אחרים, כי על פניהם ראינו שגם הם התביישו ולא רק מהאורחים, אלא גם מאיתנו – ההורים שלהם.
 
מאוחר יותר, מצאתי לעצמי את הזמן והתבודדתי על האירוע אליו נקלענו. הודיתי לבורא עולם על שפדה אותנו בנזק ברכוש וברגש הבושה ולא בדברים אחרים. הילדים כמובן לא אשמים במה שקרה. הם בסך הכל שליחים של השם. ועוד איזה שליחים! מראה מדויקת של ההורים. נקודה זו בדיוק פגעה בי ובבעלי – שהילדים הם המראה שלנו, ואם כך – איזה חינוך אנחנו מעניקים להם? מה חשבו עלינו שאר האורחים והמארחים?
 
בהחלט לא נעים כשמפנים אצבע מאשימה על הילדים שלך, כי האצבע הזו בעצם מופנית אליך. וגם כשהם עשו דבר כזה, איך בדיוק מלמדים אותם את השיעור והמסר הנדרש? דרכים רבות יש אבל מה שניצח בסופו של דבר היו האהבה, הרחמים ולימוד הזכות. וכמובן, השתיקה והבושה שניכרה על פנינו.
 
אחרי הכל, מדובר בשני ילדים בני שלוש וחמש. הם לא באמת מבינים את מה שהם עשו. האם ביקשו תשומת לב? האם?… האם?…. היצירתיות חגגה וכל מה שיכול היה לעלות על הדעת – עלה.
 
אבל אז חשבתי על השם יתברך, שגם הוא יושב שם במרומים עם כל פמליה של מעלה, ופתאום ניגש אליו איזה קטגור ואומר לו: 'הילדים שלך! תראה מה הם עשו/עושים!'… בושה. כך מתנהגים בניו ובנותיו של המלך? אבל השם באהבתו אלינו לא מעניש, אלא מרתיע אותנו בדרכו שלו ומראה לנו מה קורה בעולם כדי שנתעורר, כדי שנחזור בתשובה ונלמד את השיעור שהוא מעביר לנו מתוך רחמים, לימוד זכות והמון אהבה, כמו שרק אבא יכול לעשות למען ילדיו.
 
אני מודה. מה שקרה באמת זעזע אותי. נכון. אבל זו המתנה הכי טובה שקיבלתי בפורים השנה: 'השכמה' מיוחדת של "בוקר טוב, הגיע הזמן שתראי איפה את אוחזת". והאחיזה איננה רק בחינוך הילדים, אלא בחינוך שלי עצמי. בעבודה על מידות הנפש שלי ובעבודת השם שלי. אני לא טלית שכולה תכלת, אני מנסה בכל כוחי לחזור תמיד בתשובה. אולי התמלאתי קצת בגאווה באותה סעודת פורים – לבוש חגיגי יותר מן הרגיל, אירוח בבית יוקרתי עם אנשים מסוג אחר, כאלה שאנחנו לא נפגשים איתם כל הזמן… וזו הייתה דרכו של השם להחזיר אותנו למוטב… אל ההיפך מהגאווה, אל השפלות של לדעת באמת מי אני ומה אני. להישאר עם רגליים על הקרקע ולא להתבלבל משום דבר חיצוני או גשמי. לחזור לדירה בת השלושים שנה שלנו עם הבלגאן של הצעצועים המפוזרים, הכלים בכיור, לחיים בלי עוזרת בית צמודה 24 שעות… למציאות… המציאות הכי יפה, טובה ומאושרת שיש.
 
ארבעה קירות וארבע נפשות שחיות בבית הזה בתמימות ובפשיטות על פי המסלול שהשם ייעד לנו.
 
אכן, כוחו של המדמה (הדמיון) שלנו יכול לתעתע בנו. השקר של העולם הזה.
 
תודה להשם שדאג לחשבון הנפש הזה שעשיתי עוד באותו יום והחזיר אותי בתשובה, כי השם בוחן כליות ולב והוא יודע מחשבות כל איש.