בגן החכמה עמודים 135-136

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ – רְמָזִים

בִּשְׁבִיל לְהָבִין זֹאת יוֹתֵר לָעֹמֶק, צְרִיכִים אָנוּ לָדַעַת שֶׁכָּל מַחֲשָׁבָה, דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל הָאָדָם הֵם כֻּלָּם בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית בִּפְרָטֵי פְּרָטִים מִלְּמַעְלָה, וְאֵין שׁוּם “אֲנִי”, וְכָל עִקַּר הַבְּחִירָה הוּא דָּבָר נֶעֱלָם וְדַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַגְדִּיר בְּשֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי, רַק אָנוּ מַאֲמִינִים שֶׁיֵּשׁ בְּחִירָה כִּפְשׁוּטוֹ, וְעִקָּרָהּ הוּא רַק הָאֱמוּנָה וְהָרָצוֹן.

וְזֶה מַה שֶּׁמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ (ל”מ נד):

כָּל יוֹם יֵשׁ בּוֹ מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, וְהַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא מְצַמְצֵם אֱלֹקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו, וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם, וּמַלְבִּישׁ לוֹ בְּזֹאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ רְמָזִים כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ. בְּכֵן צָרִיךְ לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה, וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ, וּלְהָבִין מַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת, שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזֹאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֵן מְלָאכָה אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן, וְכָל מַה שֶּׁמַּזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל יוֹם, צָרִיךְ לְהַעֲמִיק וּלְהַגְדִּיל מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה, כְּדֵי לְהָבִין רְמִיזוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

מוּבָן מֵהַתּוֹרָה הַזֹּאת, שֶׁמֵּאַחַר וְכָל מַחֲשָׁבָה, דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל הָאָדָם הֵם בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, וְאֵין שׁוּם “אֲנִי”, אִם כֵּן הַבְּחִירָה שֶׁל הָאָדָם הִיא רַק “הַיְדִיעָה”. נִמְצָא, שֶׁהַבְּחִירָה הַטּוֹבָה, הִיא לְהַאֲמִין שֶׁכָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁחָשַׁב הִיא מֵאֵת הַשֵּׁם וְיֵשׁ בָּהּ רְמָזִים, וְכָל דִּבּוּר שֶׁדִּבֵּר הוּא מֵאֵת הַשֵּׁם וְיֵשׁ בּוֹ רְמָזִים, וְכָל מַעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה הוּא מֵאֵת הַשֵּׁם וְיֵשׁ בּוֹ רְמָזִים, וּמִתּוֹךְ יְדִיעָה זוֹ יַעֲמִיק מַחְשַׁבְתּוֹ עַל מְנַת לְהָבִין רְמִיזוֹתָיו שֶׁל הַבּוֹרֵא בְּכָל מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁזִּמֵּן לוֹ, וְיַעֲשֶׂה מַעֲשָׂיו הָלְאָה לְפִי מַה שֶּׁהֵבִין שֶׁהַשֵּׁם רוֹצֶה שֶׁיַּעֲשֶׂה. וְהַבְּחִירָה הַלֹּא טוֹבָה, הִיא ח”ו לִכְפֹּר וְלַחֲשֹׁב שֶׁהַכֹּל זֶה “אֲנִי”.

נִמְצָא, הַבְּחִירָה שֶׁל הָאָדָם מַתְחִילָה מִלַּדַּעַת שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁחוֹשֵׁב הֵם מֵאֵת הַשֵּׁם, וְאִם כֵּן, אֵין שׁוּם “אֲנִי”. וְעַל יְדֵי הַיְדִיעָה הַזֹּאת מִתְעוֹרֵר אֵצֶל הָאָדָם רָצוֹן. כִּי כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם מֵבִין שֶׁזֶּה רְצוֹן הַשֵּׁם, וְזֶה טוֹב בִּשְׁבִילוֹ, הוּא רוֹצֶה וּמִשְׁתּוֹקֵק לִחְיוֹת עַל פִּי הַדַּעַת הַזֹּאת. וְאָז הוּא צָרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכֵּלִים בִּכְדֵי לְהוֹצִיא אֶת הָרָצוֹן שֶׁלּוֹ מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, וְהָעִקָּר הוּא עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה.

וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁנִּרְאֶה לִכְאוֹרָה כִּסְתִירָה, שֶׁבְּתוֹרָה זוֹ (נ”ד), מוּבָן שֶׁהַבְּחִירָה הִיא “הַיְדִיעָה”, דְּהַיְנוּ לָדַעַת שֶׁכָּל מַחְשְׁבוֹתָיו, דִּבּוּרָיו וּמַעֲשָׂיו, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁל אֲחֵרִים, הֵם מֵאֵת הַשֵּׁם בְּהַשְׁגָּחָה. וּבְתוֹרָה אַחֶרֶת (ק”י) מוּבָן שֶׁהַבְּחִירָה הִיא הָרָצוֹן, כַּמּוּבָא שָׁם: “הַבְּחִירָה הִיא כִּפְשׁוּטוֹ: רוֹצֶה עוֹשֶׂה, לֹא רוֹצֶה לֹא עוֹשֶׂה”. אֲבָל עַתָּה עַל פִּי דְּבָרֵינוּ מוּבָן מְאֹד, שֶׁבָּרֶגַע שֶׁאָדָם “יוֹדֵעַ” שֶׁכָּל דָּבָר יֵשׁ בּוֹ רְצוֹן הַשֵּׁם, מִיָּד מִתְעוֹרֵר אֶצְלוֹ “הָרָצוֹן” לָדַעַת מָה הַשֵּׁם מְרַמֵּז לוֹ, וְהָרָצוֹן לִחְיוֹת עַל פִּי רְמָזִים אֵלּוּ, וּמִמֵּילָא מִתְקַיֵּם בּוֹ הָ”רוֹצֶה עוֹשֶׂה” שֶׁאָמַר רַבֵּינוּ בְּתוֹרָה ק”י.