בגן החכמה עמודים 295-296
הגן היומי בגן החכמה עמודים 295-296: וְחָזַר וְשָׁאַל אוֹתוֹ: תֹּאמַר לִי; הֲלֹא אַתָּה מִן הָעִיר מְלוּכָה וּמְגֻדָּל שָׁם מִיָּמֶיךָ...
וְחָזַר וְשָׁאַל אוֹתוֹ: תֹּאמַר לִי; הֲלֹא אַתָּה מִן הָעִיר מְלוּכָה וּמְגֻדָּל שָׁם מִיָּמֶיךָ, הַגִּידָה לִי: הֲרָאִיתָ מִיָּמֶיךָ אֶת הַמֶּלֶךְ? הֵשִׁיב לוֹ: לָאו (כִּי בֶּאֱמֶת כֵּן הַדָּבָר, שֶׁלּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד זוֹכֶה לִרְאוֹת אֶת הַמֶּלֶךְ, כִּי אֵין הַמֶּלֶךְ מִתְרָאֶה, רַק בְּעִתִּים רְחוֹקוֹת מְאֹד). עָנָה הֶחָכָם הָרִאשׁוֹן וְאָמַר: עַתָּה רְאֵה גַּם רְאֵה, שֶׁדְּבָרַי בְּרוּרִים וּמְבֹרָרִים שֶׁבְּוַדַּאי אֵין מֶלֶךְ כְּלָל, כִּי הֲלֹא אֲפִלּוּ אַתָּה לֹא רָאִיתָ אֶת הַמֶּלֶךְ מֵעוֹלָם…
כָּאָמוּר לְעֵיל, הֶחָכָם כְּבָר הֶחְלִיט לִכְפֹּר בַּמֶּלֶךְ, כִּי “זֶה לֹא מַתְאִים לוֹ” שֶׁיִּהְיֶה כָּזֶה מֶלֶךְ שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. וְלָכֵן בֶּאֱמֶת, גַּם אִם הָיָה הֶחָכָם הַשָּׁלִיחַ עוֹנֶה לוֹ שֶׁהוּא כֵּן רָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ, הֶחָכָם הָיָה צוֹחֵק עָלָיו וְאוֹמֵר לוֹ שֶׁרִמּוּ אוֹתוֹ, וְאֵין זֶה מֶלֶךְ וכו’, וּצְרִיכִים אָנוּ לַחֲקֹק הֵיטֵב אֶת הַמֶּסֶר הַזֶּה בְּלִבֵּנוּ: מִי שֶׁרוֹצֶה לִכְפֹּר – הוּא יִכְפֹּר, אֲפִלּוּ אִם יָבִיאוּ לוֹ אֶת כָּל הָרְאָיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וּמִי שֶׁלֹּא רוֹצֶה לִכְפֹּר, כִּי הוּא רוֹצֶה אֶת הָאֱמֶת, אֲזַי גַּם בְּלִי לִרְאוֹת – בָּאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ, הוּא רוֹאֶה מַמָּשׁ!
כָּל אֶחָד מֵבִין שֶׁהַהוֹכָחוֹת שֶׁל הֶחָכָם הֵם דִּבְרֵי שְׁטוּת מַמָּשׁ. כָּל אֶחָד יִשְׁאַל אֶת עַצְמוֹ, הַאִם אֵי פַּעַם פָּגַשׁ אֶת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה אוֹ רָאָה אוֹתוֹ פָּנִים בְּפָנִים? לוּלֵא אֶמְצָעֵי הַתִּקְשֹׁרֶת שֶׁיֵּשׁ הַיּוֹם, לֹא הָיָה מִסְתַּבֵּר שֶׁיִּרְאֶה אֶת פְּנֵי רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה כָּל יְמֵי חַיָּיו. וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה מִזְדַּמֵּן לוֹ לִרְאוֹת אֶת שַׁיֶּרֶת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁעוֹבֶרֶת בַּדֶּרֶךְ, הוּא לֹא הָיָה רוֹאֶה אֶת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה בְּעַצְמוֹ, שֶׁמִּסְתַּתֵּר מֵאַחֲרֵי חַלּוֹנוֹת שְׁחוֹרִים אוֹ וִילוֹנוֹת. הַאִם יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם לוֹמַר, שֶׁבִּגְלַל שֶׁהוּא לֹא רָאָה אֶת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה, אָז אֵין רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה? וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמְּדֻבָּר בְּמֶלֶךְ אֲמִתִּי, שֶׁגִּינוּנֵי הַמַּלְכוּת וְהַכָּבוֹד מְחַיְּבִים הַדְרַת כָּבוֹד וְהַסְתָּרָה, שֶׁבְּוַדַּאי רַק יְחִידֵי סְגֻלָּה הַקְּרוֹבִים לַמֶּלֶךְ, הֵם שֶׁרוֹאִים אוֹתוֹ.
וְכֵן הוּא בְּעִנְיַן הָאֱמוּנָה. בְּוַדַּאי כָּל אָדָם מַאֲמִין, רוֹאֶה אֶת הַשֵּׁם בִּבְחִינָה מְסֻיֶּמֶת. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקִים – רָאשֵׁי תֵּבוֹת ‘אֱמוּנָה’. וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁעוֹסֵק בִּתְפִלָּה, בְּוַדַּאי הוּא רוֹאֶה אֶת הַשֵּׁם – בַּהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית שֶׁחָשׁ, וּבְכָל הָרְמָזִים שֶׁמְּקַבֵּל, וּבַבַּקָּשׁוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁנַּעֲנוֹת וכו’. אֲבָל לִרְאוֹתוֹ כִּפְשׁוּטוֹ? זֶה שַׁיָּךְ רַק לְבוֹדְדִים, כְּגוֹן נְבִיאִים וְצַדִּיקִים מֻפְלָגִים, שֶׁאָכֵן רוֹאִים אֶת הַשֵּׁם כָּל אֶחָד כְּפִי בְּחִינָתוֹ: יֵשׁ מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ בְּאַסְפֶּקְלַרְיָה מְאִירָה – כְּגוֹן משֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: “וּתְמוּנַת הַשֵּׁם יַבִּיט”, וְיֵשׁ שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ בְּאַסְפֶּקְלַרְיָה שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה – כְּגוֹן שְׁאָר הַנְּבִיאִים.
אֲבָל עַל כָּל פָּנִים, לִרְאוֹת אֶת הַשֵּׁם, בְּכָל בְּחִינָה שֶׁהִיא, אִם בַּעֲקִיפִין וְאִם בְּצוּרָה יְשִׁירָה יוֹתֵר, זֶה אַךְ וְרַק עַל יְדֵי אֱמוּנָה, וְלֹא בְּעֵינַיִם גַּשְׁמִיּוֹת. כִּי הַשֵּׁם הוּא מְרוֹמָם וְנִשָּׂא מִכֹּל, וְאֵין לוֹ גּוּף וְלֹא צוּרַת הַגּוּף, וְלֹא שׁוּם הַגְדָּרָה וְצִיּוּר. וַאֲפִלּוּ כָּל הַתֵּאוּרִים שֶׁמְּתָאֲרִים אֶת מִדּוֹתָיו וְהַנְהָגוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, הֵם רַק מִצַּד הַהַנְהָגָה שֶׁמְּגַלֶּה. אֲבָל בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַצְמוֹ אֵין לָנוּ שׁוּם תְּפִיסָה כְּלָל, אֲפִלּוּ לֹא תְּפִיסָה רוּחָנִית. כִּי גַּם הָרוּחַ הִיא דָּבָר מֻגְבָּל, וְהַבּוֹרֵא אֵינוֹ מֻגְבָּל בִּכְלוּם, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם תְּפִיסָה גַּשְׁמִית, וּבְוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַקֶּשֶׁר עִמּוֹ עַל יְדֵי אֶמְצָעִי גַּשְׁמִי כָּל כָּךְ כְּמוֹ רְאִיַּת הָעֵינַיִם. אֶלָּא כָּל הַקֶּשֶׁר עִם הַשֵּׁם יָכוֹל לִהְיוֹת אַךְ וְרַק עַל יְדֵי אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה, שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא כְּמוֹ גֶּשֶׁר, הַמְקַשֵּׁר וּמְחַבֵּר אֶת הָאָדָם הַגַּשְׁמִי, עִם מַה שֶּׁאֵין שִׂכְלוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג. לָכֵן בִּשְׁבִיל לִרְאוֹת אֶת הַשֵּׁם, צְרִיכִים שֶׁתִּהְיֶה הָאֱמוּנָה חֲזָקָה וּבְרוּרָה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַדָּבָר שֶׁמַּאֲמִין בּוֹ בְּעֵינָיו מַמָּשׁ, מֵרֹב אֱמוּנָתוֹ.
יֶשְׁנָהּ בְּדִיחָה יְדוּעָה שֶׁמַּמְחִישָׁה עִנְיָן זֶה: תַּלְמִיד אֶחָד שֶׁהָיָה בַּעַל אֱמוּנָה, הָיְתָה לוֹ מוֹרָה אֶפִּיקוֹרְסִית גְּדוֹלָה. יוֹם אֶחָד שָׁאֲלָה אוֹתוֹ בְּלִגְלוּג: אַתָּה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים? אֵיפֹה הוּא? לָמָּה לֹא רוֹאִים אוֹתוֹ? הֵשִֹּיב לָהּ הַתַּלְמִיד בְּאוֹתָהּ מַטְבֵּעַ: אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָךְ שֵׂכֶל? אֵיפֹה הוּא? לָמָּה לֹא רוֹאִים אוֹתוֹ…?
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור