להחליק יום מחוספס

'אני מרגיש מנותק, חסר אונים,
מעורבב… סובל מנוירוזה… אני מבזבז
את הזמן שלי ושלך'… ג'יבריש כבר הייתה
שפה יותר מובנת ממה שאמרתי, כשניסיתי
להחליק יום מחוספס שחוויתי לא מזמן.
 
 
איזה יום קשה היה לי. נראה ששום דבר לא הלך לי כמו שאני רציתי.
 
אז ככה:
 
הגב של אשתי נתפס, שוב, והיא בקושי יכולה ללכת.
 
הבן שלי חושב שזה זמן מושלם להציג את המקרה שלו: מה, אני לא יודע שכל בני ה-16 מספיק 'גדולים' לישון בחוץ, באיזה מחנה חברים כזה, אי שם באיזה יער ליד הגבול הלבנוני?
 
קיבלתי נזיפה (מסיבה טובה) על ידי מישהו שאני מעריך מאוד.
 
חשבתי שאפסיד שני ימי לימוד (וזה אומר פחות כסף וחברותא מבולבל ומודאג).
 
ולקינוח: החדשות מרופא השיניים שלי רק הוסיפו לכל הקדרה הרותחת הזו: אם לא תנקה את השיניים שלך עם חוט דנטאלי דברים רעים יקרו לך בפה…
 
המילה 'אמונה' צפה לה אי שם בראשי, אבל ברור שלא הייתי מחובר אליה. ה-צ-י-ל-ו!!! החלקתי לתוך אותם ימים שלפני ההתקרבות שלי לחסידות ברסלב, ימים שהיו מלווים בפאניקה והרבה חוסר אונים.
 
הפסיכואנליטיקן הקודם שבי התפרץ לתוך המחשבות שלי: "זאב, בוא נראה אם אנחנו יכולים להבין את תגובת היתר הזו. אתה מרגיש ברגע זה שאתה במצב טראומתי, נכון? ספר לי על זה. מה הדבר שעולה בראשך?"… דמיינתי את עצמי צורח לו בחזרה: "אתה באמת לא רוצה לדעת, ד"ר".
 
אוי…
 
ואז נזכרתי במשהו.
 
כשאנחנו מתחילים לדבר עם השם, אנו נוטים לערבב מחשבות עם הרבה קונפליקטים. אבל ברגע שאנו קולעים בול בנושא העיקרי – שהשם באמת רוצה שנתמיד – המילים פשוט יזרמו בקלות החוצה.
 
ועם ההרגשה הנוראה שליוותה אותי התחלתי לדבר: "השם אני ממש זועם… אני מרגיש שאני מאבד את האמונה שלי… ואני גם לא בדיוק רוצה לדבר על זה… אבל… אני לא יודע על מה לדבר איתך חוץ מזה…. (השהייה)… אני מרגיש חסר יצירתיות היום… אני לא יודע איך אעזור לאשתי, נראה שהפעם זה קצת יותר רציני… איך נעשה את השבת… איך אעשה את הקניות עם כל העבודה שמחכה לי… איך בכלל אצליח לסיים את כל מה שאני צריך לעשות אי פעם…."
 
זה נשמע כמו ג'יבריש (במיוחד אם ההתבודדות בדרך כלל יותר מיושבת וברורה), אבל איכשהו הצלחתי לזרום. בכל אופן, גם בדיבור המוזר הזה בניתי תנופה. בהמשך, ויתרתי על הרצון למצוא את הקשר בין כל הדיבורים וחצאי המשפטים שאמרתי (אם היה כזה). למשל: "השם, אני רק מדבר אבל אני לא יודע מה אני אומר או מה אני רוצה לומר… אני מרגיש מנותק, חסר אונים, מעורבב… סובל מנוירוזה… אני מבזבז את הזמן שלי ושלך. לא יוצא לי שום דבר מתוכי שאני יכול לדבר עליו, ואני גם לא יודע מה לבקש ממך. אני רק עושה רעש, וברגע זה, אני לא יודע אם ניתוח הדברים שאני מנסה לעשות עכשיו יניב משהו!"
 
נקודת המפנה הגיעה כאשר נזכרתי במשהו שאחת הכותבות שלנו – רבקה לוי, כתבה באחד המאמרים שלה:
 
"לא משנה כמה פתטיים המאמצים שלי להתפלל נראים, אני עדיין מתפללת להשם הכי טוב שאני יכולה".
 
איזו מחשבה מלאה עוצמה ומשחררת. אחרי הכל, רבי נחמן מברסלב קורא לתפילה האישית (התבודדות) – המעלה העליונה, ואני, עם כל הבלגאן סביבי, ברוך השם, מקיים אותה.
 
בסדר, אז אני לא יכול להציע קרבן כמו של אדם עשיר כרגע, אבל השם ישמח גם במתנת העני שלי, הקרבן שאני יכול להציע עכשיו, מכיוון שהוא רואה את כל ההתמודדות והמאבקים הקשים שאני חווה רק כדי לתת לו אותה. אני מדמיין את האש של השם יורדת מהשמים ומקבלת את התפילה הקטנה שלי, ואז השם אומר לי: "תודה לך, זאב. זה היה טוב".
 
באותו רגע הרגשתי רגוע, משהו שבאותו יום לא הצלחתי לחוות אפילו לשנייה אחת.
 
האמונה לא שינתה את הנסיבות של אותו יום, היא שינתה את הגישה והתפישה שלי אליהן. בעקבות אותה תפילה, כשחזרתי ליום שלי גיליתי שהאתגרים עדיין שם, אבל כבר לא התמודדתי איתם לבד וידעתי שהדברים יסתדרו.
 
לחשוב עם אמונה זה כמו לחשוב בצורה הפוכה, להמיר את הבלגאן בסדר. לפני תפילת שמונה-עשרה אנו מעתירים לבורא עולם: "ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך". ברור, אם כן, שהשם הוא זה שפותח לנו את הפה (ולא אנחנו), השם נותן לנו את המחשבות והנשימה להביע בפניו את עצמנו (ולא אנחנו). ו"הוא עשה, עושה ויעשה" – הוא לבד (ולא אנחנו).
 
אז בוא נחשוב הפוך. "לי" לא היה יום רע. השם החליט איך יתנהל היום הזה כבר מראש השנה ואין לזה שום קשר אלי. השם עושה הכל מהסיבות שלו, אולי כדי להכניע אותי, אולי ללמד אותי עוד דברים חשובים על התפילה וכוחה, או כדי שאכתוב את המאמר הזה – רק השם יודע למה. כי הוא ידע, למרות הכל, שעל ידי הלחץ הזה משהו טוב יקרה.
 
הכלל ה'בסיסי' של ניתוח דברים על פי הגישה הפרודיאנית (ניתוח פרודיאני) הוא, שהמנתח מאפשר לפציינט לדבר מתוך 'חשיבה חופשית' (או על פי הגישה העוסקת בחקר התת-מודע, כאשר הפציינט אומר מילים ומחשבות שמתקשרות למילות מפתח מסוימות שהמנתח מעלה). הפציינט מדבר באופן ספונטני ומעלה את המחשבות העולות בראשו בקול רם על פי האסוציאציה העולה ממילת המפתח. על פני השטח, נראה שלחשיבה חופשית זו יש משהו משותף עם הדיבור הספונטני עם השם – אבל לא! הדיבור עם השם הוא לא שיטה טיפולית, למרות שזו דרך שמטפלת באדם, בפנימיותו, בעבר בהווה עם כלים לעתיד. התפילה האישית – ההתבודדות, היא הרבה יותר מאמירה מילולית של כל מה שעולה בראש. התפילה אישית כוללת את המודעות שלי לעובדה שהשם הוא הריבונות היחידה בעולם, ואת 'היכולת' שלי לקבל מודעות זו בלי להרגיש טעם מר בפה, אלא רק מתוק מתוק כזה.
 
יהי רצון שנזכה כולנו לטעום את מתיקות המעלה העליונה – לשפוך את ליבנו בפני השם כל יום.
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט וחסיד ברסלב. את רוב שעות יומו מעביר בבית מדרשו של הרב שלום ארוש – "חוט של חסד" בירושלים. על פעילותו בתחום הפסיכותרפיה קיבל הסכמה מגדולי הדור וביניהם הרבי מניקלשבורג – הרב יצחק פגלסטוק שליט"א והרב שלום ארוש שליט"א.