בגן החכמה עמודים 213-214

פֶּרֶק שִׁשִּׁי
הַמִּפְגָּשׁ

כָּל זֶה הָיָה דַּרְכֵי הַתָּם וְעַתָּה נַחֲזֹר לְעִנְיָן רִאשׁוֹן:

בְּתוֹךְ כָּךְ נַעֲשָׂה רַעַשׁ, שֶׁהֶחָכָם הַנַּ”ל נוֹסֵעַ וּבָא לְכָאן בִּגְדֻלָּה וְחָכְמָה גְדוֹלָה, וְרָץ הַתָּם גַּם-כֵּן לִקְרָאתוֹ בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה, וְהָיָה אוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: תֵּן לִי מַהֵר הַיּוּפָּא; אֵלֵךְ לִקְרַאת חֲבֵרִי יְדִידִי לִרְאוֹתוֹ וְנָתְנָה לוֹ הַפֶּעלְץ, וְהָיָה רָץ לִקְרָאתוֹ. וְהֶחָכָם הָיָה נוֹסֵעַ בְּעֶגְלוֹת-צָב בִּגְדֻלָּה וּבָא לִקְרָאתוֹ הַתָּם הַזֶּה וְהָיָה שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ בְּאַהֲבָה, בְּשִׂמְחָה: אָחִי חֲבִיבִי! מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֱבִיאֲךָ, וַאֲנִי זוֹכֶה לִרְאוֹתְךָ!…

כָּאן אָנוּ רוֹאִים בִּטּוּי גָּלוּי לְטוּב לִבּוֹ שֶׁל הַתָּם, וְלָעַיִן הַטּוֹבָה שֶׁלּוֹ כְּלַפֵּי הַזּוּלַת, כַּאֲשֶׁר הוּא שָׂמֵחַ בַּחֲבֵרוֹ כָּזוֹ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְשׁוֹאֵל לִשְׁלוֹמוֹ בְּכָזוֹ אַהֲבָה, בְּלִי שׁוּם צָרוּת עַיִן אוֹ קִנְאָה בְּהַצְלָחָתוֹ וְעוֹשְׁרוֹ וּמַעֲמָדוֹ, לַמְרוֹת שֶׁהוּא עַצְמוֹ חַי בַּעֲנִיּוּת, וְאֵינוֹ מַצְלִיחַ בְּמִשְׁלוֹחַ יָדוֹ, וְכָל כֻּלּוֹ מָלֵא בְּחֶסְרוֹנוֹת. וּמִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים, שֶׁמִּי שֶׁשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, זוֹכֶה עַל יְדֵי זֶה לְכָל שְׁאָר הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, וְאֵין שִׂמְחָתוֹ נִשְׁאֶרֶת בְּד’ אַמּוֹתָיו, אֶלָּא הִיא שׁוֹפַעַת וּמִתְפַּשֶּׁטֶת, לֶאֱהֹב אֶת הַזּוּלַת וּלְשַׁמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת וְלִשְׂמֹחַ בְּהַצְלָחָתָם בֶּאֱמֶת.

כָּאָמוּר בַּפְּרָקִים הַקּוֹדְמִים, מִדַּת “הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ”, פֵּרוּשָׁהּ, שֶׁהָאָדָם שָׂמֵחַ בֶּאֱמֶת בְּכָל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁלּוֹ, כִּי הוּא חַי אֶת הָאֱמֶת שֶׁ”זֶּה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ”, וְהוּא נִמְצָא עַל מַסְלוּל הַחַיִּים שֶׁלּוֹ. מִמֵּילָא מוּבָן, מַדּוּעַ הַהַצְלָחָה שֶׁל הֶחָכָם לֹא גּוֹרַעַת מְאוּמָה מִשִּׂמְחָתוֹ שֶׁל הַתָּם. כִּי מִלְּכַתְּחִלָּה זֶה לֹא הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁל הַתָּם לִהְיוֹת מֻצְלָח יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא מַפְרִיעַ לוֹ שֶׁאֲחֵרִים מַצְלִיחִים יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, וְאַדְּרַבָּה – הוּא שָׂמֵחַ בַּהַצְלָחָה שֶׁל כֻּלָּם, כִּי הוּא שָׁלֵם עִם עַצְמוֹ – הוּא פָּשׁוּט שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

רַק מִי שֶׁהוּא שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ יָכוֹל שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עַיִן טוֹבָה, וְשֶׁיִּשְׂמַח בַּהַצְלָחָה שֶׁל הַשֵּׁנִי, בְּלִי שֶׁיְּקַנֵּא בּוֹ אֲפִלּוּ כְּהוּא זֶה. כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, בְּוַדַּאי כּוֹאֵב לוֹ שֶׁהַשֵּׁנִי מַצְלִיחַ. כִּי מֵאַחַר וּבֵין כֹּה וָכֹה, הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר אֶצְלוֹ, וְהוּא לֹא שָׂמֵחַ בְּעַצְמוֹ, כָּל שֶׁכֵּן כַּאֲשֶׁר רוֹאֶה אֵיזֶה אָדָם שֶׁיּוֹתֵר מַצְלִיחַ מִמֶּנּוּ, שֶׁזֶּה עוֹד יוֹתֵר שׁוֹבֵר אוֹתוֹ. כִּי זֶה כִּבְיָכוֹל מוֹכִיחַ, שֶׁאָכֵן זֶה בְּצֶדֶק, שֶׁהוּא לֹא שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, כִּי הוּא חוֹשֵׁב: לָמָּה אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ כָּמוֹהוּ? וְזֶה מְחַזֵּק לוֹ אֶת הָרְדִיפָה הָעַצְמִית יוֹתֵר, וְזֶה מַטְעֶה אוֹתוֹ מֵהָאֱמֶת: שֶׁלְּכָל אָדָם וְאָדָם יֵשׁ אֶת הַמַּסְלוּל הַמְיֻחָד שֶׁלּוֹ וְאֶת הַשְּׁלִיחוּת הַמְיֻחֶדֶת שֶׁלּוֹ, וְאֵין מָקוֹם לְהַשְׁווֹת אֶת עַצְמוֹ לְשׁוּם אָדָם בְּשׁוּם כִּוּוּן, לֹא לַצַּד שֶׁהוּא מֻצְלָח מִמֶּנּוּ, וְלֹא לַצַּד שֶׁהוּא פָּחוֹת מֻצְלָח מִמֶּנּוּ. וְכַאֲשֶׁר הוּא טוֹעֶה בָּאֱמֶת הַזּוֹ, מִמֵּילָא יֵשׁ לוֹ עַיִן רָעָה עַל הַצְלָחָתָם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת כֻּלָּן.

וְשׁוּב אָנוּ עוֹמְדִים עַל הַנְּקֻדָּה, שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמוֹ, אֶת הַשִּׂמְחָה שֶׁלּוֹ. וְאִם אָדָם יִתְלֶה אֶת הַשִּׂמְחָה שֶׁלּוֹ בְּאֵיזֶה דָּבָר חִיצוֹנִי, כְּגוֹן שֶׁהוּא שָׂמֵחַ כִּי הוּא יוֹתֵר מֻצְלָח מִפְּלוֹנִי וּמֵאַלְמוֹנִי וכד’, הוּא לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה שָׂמֵחַ. רַק אִם יִמְצָא אֶת הַשִּׂמְחָה בְּתוֹךְ עַצְמוֹ, עִם עַצְמוֹ, כְּמוֹת שֶׁהוּא, עַל כָּל חֶסְרוֹנוֹתָיו, רַק אָז הוּא יִהְיֶה שָׂמֵחַ.

וְדַע, שֶׁמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת בַּמִּדְבָּר, שֶׁכַּאֲשֶׁר אָדָם מְבָרֵךְ אֶת חֲבֵרוֹ בְּלֵב שָׁלֵם, הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ שֶׁבֵּרֵךְ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲבָל אִם חַס וְשָׁלוֹם אֵין לִבּוֹ שָׁלֵם וְהוּא מְבָרֵךְ אוֹתוֹ מִן הַשָּׂפָה אֶל הַחוּץ, הוּא נֶעֱנָשׁ עַל כָּךְ. רַק מִי שֶׁשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ בֶּאֱמֶת, רַק הוּא יָכוֹל לְקַיֵּם אֶת מַאֲמַר הַזֹּהַר הַזֶּה, וּלְבָרֵךְ אֶת חֲבֵרָיו בְּלֵב שָׁלֵם בְּלִי שׁוּם עִקְצוּץ שֶׁל קִנְאָה, כִּי מֵחֲמַת שֶׁבֶּאֱמֶת טוֹב לוֹ בַּנְּשָׁמָה, הוּא רוֹצֶה שֶׁלְּכֻלָּם יִהְיֶה טוֹב. וְזֶהוּ הַתָּם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַיִן טוֹבָה עַל הַהַצְלָחָה שֶׁל הֶחָכָם, וְהוּא אוֹהֵב אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת, וְהוּא יָכוֹל לְבָרֵךְ אוֹתוֹ בְּלֵב שָׁלֵם: אָחִי אֲהוּבִי בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֵבִיאֲךָ…. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ בִּשְׁלֵמוּת, אָסוּר לוֹ לְבָרֵךְ אֶת חֲבֵרוֹ, בְּלִי לְהוֹסִיף אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיְּבַטֵּל אֶת הַהַשְׁפָּעָה שֶׁל עֵינוֹ הָרָעָה, כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר: בְּלִי עַיִן הָרַע, וְהָעִקָּר שֶׁיִּתְפַּלֵּל וִיבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא שֶׁיְּזַכֵּהוּ לִשְׂמֹחַ בְּהַצְלָחַת חֲבֵרוֹ.