בגן החכמה עמודים 189-190

צְרִיכִים אָנוּ לַחֲזֹר וּלְהַדְגִּישׁ מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ בִּתְחִלַּת הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יִטְעֶה הַקּוֹרֵא וְיַחֲשֹׁב שֶׁלֶּחָכָם לֹא הָיְתָה בְּחִירָה, וּבְעַל כָּרְחוֹ נִגְזַר עָלָיו לִהְיוֹת חוֹקֵר וּפִילוֹסוֹף, וּלְאַבֵּד אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה וְאֶת הָעוֹלָם הַבָּא – אֵין הַדְּבָרִים כֵּן. אִלּוּ הָיָה מַחֲזִיק בָּאֱמוּנָה הָיָה יָכוֹל לְהַצְלִיחַ עוֹד יוֹתֵר מֵהַתָּם, כִּי אַדְּרַבָּה – אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּם הַצְלָחָה וְגַם אֱמוּנָה, הֲיֵשׁ יוֹתֵר טוֹב מִזֶּה? אִם כֵּן, מֶה הָיָה עַל הֶחָכָם לַעֲשׂוֹת?

הַתְּשׁוּבָה הִיא, שֶׁהֶחָכָם בִּתְחִלַּת דַּרְכּוֹ, כְּשֶׁהָיָה עֲדַיִן נָקִי וּבַעַל מִדּוֹת טוֹבוֹת, הָיָה צָרִיךְ לִרְאוֹת גַּם הוּא אֶת הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁלּוֹ. כִּי בְּוַדַּאי לְכָל אֶחָד יֵשׁ חֶסְרוֹנוֹת. וְגַם מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל בְּחָכְמָה, הוּא צָרִיךְ לָדַעַת אֶת הַחִסָּרוֹן שֶׁל הַחָכְמָה שֶׁלּוֹ, שֶׁבְּוַדַּאי עֲדַיִן הוּא לֹא מַשִּׂיג הַכֹּל, וְיֵשׁ דְּבָרִים רַבִּים עַד אֵין סוֹף, שֶׁהוּא עוֹד לֹא יָכוֹל לְהַשִּׂיג. וְעִם הַשֵּׂכֶל הֶחָרִיף שֶׁלּוֹ הוּא צָרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עַל מְנַת לַעֲשׂוֹת יִשּׁוּב דַּעַת נָכוֹן. וְזֶה לְמַעֲשֶׂה הַהֶבְדֵּל בֵּין הַתָּם לֶחָכָם – הַהֶבְדֵּל בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת. כִּי גַּם הַתָּם, אִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת נָכוֹן, הוּא הָיָה נוֹפֵל מֵהָאֱמוּנָה לְדִכָּאוֹן, לַחֲלִישׁוּת הַדַּעַת וּמִי יוֹדֵעַ לְאָן הָיָה מַגִּיעַ.

וּמִכָּאן נִלְמַד, שֶׁכָּל אָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה יִשּׁוּב הַדַּעַת נָכוֹן הוּא לֹא יִפֹּל לְעוֹלָם. כִּי אִם יֵשׁ לוֹ יִתְרוֹנוֹת, הוּא יֵדַע שֶׁהַיִּתְרוֹנוֹת שֶׁלּוֹ הֵם מֵהַשֵּׁם, וְיִזְכֹּר שֶׁהַשֵּׁם לֹא נָתַן לוֹ אוֹתָם בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְגָּאֶה, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוֹדֶה לְהַשֵּׁם עֲלֵיהֶם, וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בַּיִּתְרוֹנוֹת שֶׁלּוֹ לִכְבוֹד הַשֵּׁם. וְגַם יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּחָכְמָה שֶׁלּוֹ כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁלּוֹ. וּכְשֶׁיִּרְאֶה אֶת אוֹתָם חֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, יֵדַע שֶׁהֵם מֵהַשֵּׁם, לְמַעַן הַשְּׁלִיחוּת שֶׁלּוֹ, כְּמוֹ שֶׁהֶאֱרַכְנוּ לְעֵיל.

וְזֶהוּ יִשּׁוּב הַדַּעַת הַנָּכוֹן, שֶׁמְּקַשֵּׁר אֶת הַכֹּל לַהַשֵּׁם, וְכָךְ הוּא יוֹדֵעַ אֶת הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁלּוֹ – וְיוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הֲכִי טוֹב. וְיוֹדֵעַ אֶת הַיִּתְרוֹנוֹת שֶׁלּוֹ – וְיוֹדֵעַ שֶׁהֵם מֵהַשֵּׁם וְשֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם כָּרָאוּי. נִמְצָא, שֶׁחֹסֶר יִשּׁוּב הַדַּעַת גּוֹרֵם לְאָדָם לְהִתְנַתֵּק מֵהַשֵּׁם, וְיִשּׁוּב הַדַּעַת נָכוֹן, מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִהְיוֹת דָּבוּק בְּהַשֵּׁם. וְאֶת יִשּׁוּב הַדַּעַת הַנָּכוֹן הַזֶּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּכָל יוֹם וְיוֹם, וְלֹא פַּעַם בְּחֹדֶשׁ! וְכָל שֶׁכֵּן לֹא פַּעַם בְּשָׁנָה אוֹ פַּעַם בְּכֹל הַחַיִּים.

וְעוֹד: לָמָּה לָנוּ לְדַבֵּר מֵאֲחֵרִים?…

כָּאן נִכְנָס הַיְסוֹד שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל, שֶׁאֵין אָדָם נִכְשָׁל בְּלָשׁוֹן הָרַע עַד שֶׁכּוֹפֵר בָּעִקָּר, כִּי כָּל מַה שֶּׁמְּדַבְּרִים עַל אֲחֵרִים זֶה רַק כַּאֲשֶׁר כּוֹפְרִים בָּאֱמוּנָה שֶׁל הַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית שֶׁיֵּשׁ עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְשֶׁלֹּא חַיִּים וּמְחַפְּשִׂים אֶת הַדֶּרֶךְ הָאִישִׁית, וְלֹא חַיִּים בֶּאֱמֶת אֶת הַיְסוֹד שֶׁל: “זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי”. וְכַאֲשֶׁר הָאָדָם חוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזוֹ שַׁיָּכוּת וְהַשְׁוָאָה לַאֲחֵרִים, מִכָּאן הוּא בָּא לְזַלְזֵל בָּהֶם אוֹ לְקַנֵּא בָּהֶם, וְאָז הוּא נִכְשָׁל בְּלָשׁוֹן הָרַע.

אֲבָל אָדָם שֶׁחַי אֶת הַתַּכְלִית, וּמִתְעַסֵּק בַּ”מַּעֲשֶׂה” שֶׁלּוֹ, אֵין לוֹ שׁוּם נִסָּיוֹן כָּזֶה, וּבֶטַח שֶׁהוּא לֹא מְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרַע אוֹ מְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע. בִּשְׁבִילוֹ, כָּל הִתְיַחֲסוּת לְמַעֲשִׂים שֶׁל אֲחֵרִים, זֶה הַדָּבָר הֲכִי מְגֻנֶּה שֶׁיֵּשׁ – כְּפִירָה גְּמוּרָה בְּהַשְׁגָּחָה ר”ל. וְעַתָּה מוּבָן הֵיטֵב מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ”ל, שֶׁאֵין אָדָם נִכְשָׁל בְּלָשׁוֹן הָרַע עַד שֶׁכּוֹפֵר בָּעִקָּר.

עוֹד הֶסְבֵּר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא חוּץ מֵהַשֵּׁם נִקְרָא “אַחֵר”, אֵל אַחֵר, עֲבוֹדָה זָרָה, וּבִפְרָט בְּעִנְיָן זֶה, שֶׁהָאָדָם מַשְׁוֶה אֶת עַצְמוֹ לַאֲחֵרִים, וְזֶה גּוֹרֵם לוֹ לִרְצוֹת לַעֲבֹד “עֲבוֹדָה זָרָה” – עֲבוֹדָה שֶׁהִיא לֹא לְפִי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ וְלֹא לְפִי הַשְּׁלִיחוּת שֶׁלּוֹ, שֶׁהִיא זָרָה לוֹ, וְלֹא שַׁיֶּכֶת לוֹ.