ארץ הצבי

במקום לחלום על שלום לא מציאותי
עם האויבים שלנו, או על מקור פרנסה
וחיים מבית היוצר הוליווד, עלינו להשליך
את החשיבה הזאבית ולחיות כמו הצבי.
ברוכים הבאים לארץ הצבי!
 
 
קיץ צריך להיות זמן מהנה לכולם. זמן שבו אנו מחדשים האנרגיות שלנו. אלא, שאנו נקראים לעצור את כל החגיגות ולהמעיט מן השמחה בגלל תקופת שלושת השבועות שנמצאת בפתח ממש, המתחילה ביום יז בתמוז ומסתיימת ביום תשעה באב. שלושה שבועות שאנו חווים שוב ושוב במשך שנים רבות, בעקבות אסונות קשים שפקדו את עם ישראל. אבל הנה החדשות הטובות: אם נזכור מי אנחנו ומה אנחנו, נוכל להפוך תקופה זו לזמן פורה ומשמעותי בהתעלות הרוחנית שלנו.
 
איך?
 
בישראל, יש שני בתי ספר לחשיבה. האחד, בית ספר גשמי, שרואה את רחובות ישראל עמוסים בבתי קפה כמו באירופה ובארצות הברית, כשהדאגה היחידה המלווה את הצועדים ברחובות אלה היא היי-טק, איך לעשות כסף, ליהנות בכיף, ואני. אם אדם צריך לדרוך על מישהו, או לתת חלק מאדמות המדינה הזו רק כדי שיהיה שקט לעוד שנה-שנתיים, אז עושים את זה בלי לחשוב פעמיים. זהו בית הספר לחשיבה של הזאב. בהמשך, נראה לאן הוא מוביל את הלומדים בו.
 
בית הספר השני לחשיבה רואה את ישראל מתוך עיניים רוחניות, ירושה משמים, ארץ הקודש, המקום בו אפשר ללמוד אמונה יותר מכל מקום אחר בעולם, לשמור ולקיים את תורתו ומצוותיו של השם. ארץ כל כך קדושה שמרכזה הוא בית המקדש בירושלים עיקר הקודש. ארץ שבהחלט לא עושים עליה שום משא ומתן. זהו בית הספר לחשיבה של הצבי. בהמשך, נראה לאן הוא מוביל את הלומדים בו.
 
הנביאים שמואל, יחזקאל ודניאל התייחסו אל ארצנו כאל ארץ הצבי.
 
רוחניות אמיתית מובילה אנשים לאהבה אמיתית ביניהם ולכבד איש את חברו. באותו אופן, אינטרסים גשמיים-חומריים הורסים כל סוג של שלום – בפרטיות ובכלליות. המשל הקצר הבא ימחיש לנו איך זה קורה:
 
זה היה בחצות לילה. שני חיילים רוסים היו בתמרון צבאי באמצע החורף ביערות סיביר. אורו של הירח המלא השתקף במלואו על השלג ועל עצי היער. לפתע, הם שמעו חבטה. תרנגול הודו מיוסר עם כנף שבורה נפל מאחת מצמרות העצים. לא עברו מספר שניות ואל הזירה נכנסו שני זאבים רעבים. אחד מהם החל לגרור את התרנגול בכנפו, ואילו השני נעץ את שיניו בירכו של התרנגול. מכיוון שזה היה המצב, שני הזאבים פתחו במלחמת-משיכות. וכשאף אחד מהם לא הצליח לשחרר את תרנגול ההודו מאחיזתו של הזאב היריב, החלו לתקוף אחד את השני. המלחמה הייתה אכזרית וחסרת רחמים, הם פשוט קרעו אחד את השני לגזרים, עד שאחד הזאבים צנח על השלג ומת. המנצח, שצלע כתוצאה מהקרב, גרר את התרנגול בשיניו כשהוא מותיר אחריו שביל של דם על השלג. מספר דקות לאחר מכן גם הוא נפל ומת.
 
התקרית האימתנית אך העמוקה למתבונן בה, מעבירה מסר אדיר: תרנגול ההודו שקל קרוב ל-20 קילו, כך שלכל אחד מהזאבים הייתה יכולה להיות ארוחה דשנה והולמת. אבל לא! החמדנות שלהם הובילה אותם לזעם, והזעם הוביל לאלימות. והתוצאה – שלוש גוויות נותרו על השלג של יערות סיביר הקרה – תרנגול ההודו ושני הזאבים.
 
התלמוד מלמד אותנו מסר נפלא על מצבים מסוג זה (כמו המשל): בכל מקום שתמצא שלום, תמצא שפע. וללא שלום, הרעב מצוי.
 
שאלתם את עצמכם פעם למה הצבי יותר מהיר מהזאב? מדוע הצבאים מתרבים הרבה יותר מהר מהזאבים?כאשר עדר צבאים צמא מגיע למקור מים, הזכרים מאפשרים לנקבות לשתות, אולם הנקבות מוודאות תחילה שצאצאי העדר הצעיר ישתה קודם להן. המנהיג, יהיה האחרון שישתה – הוא לא יכניס לגרונו טיפת מים אחת עד שכל העדר ירווה את צימאונו. מראה מעורר השראה זה שווה מאמץ רב גם אם תצטרך להגיע למקומות הנידחים ביותר על הגלובוס, ולו רק כדי לצפות בו.
 
צבאים בוגרים – הן הזכרים והן הנקבות – מתחשבים בצורה יוצאת מן הכלל בצעירי העדר. כאשר עדר צבאים מגיע למקום מרעה, הצעירים יהיו הראשונים שיזכו ליהנות מהדשא הרענן והטעים, מכיוון שאותו קל יותר לתלוש והוא נגיש יותר לצבאים הצעירים ששיניהם עדיין לא התפתחו כראוי, וכל זאת כדי להפוך את האכילה למשימה קלה ונעימה. רק לאחר שאכלו לשובע, שאר חברי העדר (הבוגרים יותר) יאכלו.
 
בעוד שהצבאים חיים בשלום זה עם זה, הזאבים רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.
 
אם אנחנו רוצים שבית המקדש ייבנה, במהרה בימינו, אם אנו רוצים שתקופה קשה זו תהפוך לשמחה – עלינו לחיות כצבאים בארץ הצבי. במקום לדבר על שלום לא מציאותי עם האויבים שלנו, עלינו להתמקד בשלום בינינו. כדאי לנו מאוד לחיות כצבאים בארץ הצבי, ולא זאבים בארץ הזאב, דבר שיבטיח את שלומנו וביטחוננו יותר מכל שיחה או ועידה.
 
השלום הוא ההשתקפות האמיתית של האמונה בבורא העולם. אנשים עם אמונה יודעים שלבורא העולם יש שפע של מקורות להאכיל את כל העולם כולו, לכן הם לא משתמשים בכוח, ובודאי לא בשיטות בלתי מוסריות להשגת מחייתם. הם יודעים שהשם יספק להם את מה שהם צריכים מבלי להשחיז ציפורניים או לגנוב אחד מהשני.
 
כאשר יש שלום, יש שפע מספיק לכולם!
 
דוד המלך ע"ה מלמד אותנו שהאדם העניו הוא זה שיירש את הארץ, וכלשונו (תהלים לז, יא): "וענווים יירשו ארץ". מדוע? מכיוון שבריות עם ענווה – כמו הצבי – זוכות להסתדר אחת עם השנייה ולכן תמיד מוכנות לשיתוף פעולה ביניהן, ועל ידי זה משיגות את רווחת הכלל. לעומת זאת, בעלי הגאווה, הזאבים, רוצים לבלוע את כל העולם רק לעצמם, לכן הם כל הזמן במצב של מלחמה ותחרות ביניהם, הם ממש תקועים אחד לשני כמו עצם בגרון.
 
אין זה מקרי שארץ ישראל מכונה "ארץ הצבי" (ראה פירוש רש"י לדניאל ח, ט). ארץ ישראל היא הירושה של הצבאים הענווים והפוריים. אגב, מדהים לגלות שהזאבים הם חיות שנמצאות בסכנת הכחדה למרות העובדה שהם חיות טרף חזקות (בבית הספר לחשיבה 'זאבית' מלמדים אותך להיות חזק, אבל לא מספרים לך שאתה בסכנת הכחדה…) בישראל הזאבים צריכים את התערבותה של החברה להגנת הטבע כדי למנוע את הכחדתם. כמה מפליא אך כמה אבסורד! הרי חיה חלשה כמו הצבי היא זו שצריכה להיות בסכנת הכחדה (היא זו שמהווה מזון לחיות הטורפות!) אך למרבה הפלא נמצאת בשפע על פני כדור הארץ. אבל הספקנו להבין שהאחדות שיש בין בני העדר מסייעת לה להתרבות.
 
מן הראוי שנלמד מהצבי כיצד לחיות בשלום איש עם חברו, לטובת כולנו. עם אחדות לאומית ועזרה הדדית בודאי נזכה לרחמי שמים שיסייעו לנו להתגבר על הכל, כך גם נבטיח מקור פרנסה בטוח ומכובד לכל אחד מאיתנו, מבלי ללטוש עיניים ולנעוץ ציפורניים במה שלא שלנו. וכמובן, לחיים המתוקים שלומדים לחיות בבית הספר לחשיבה של הצבי, אמן.
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא – "לייזר בימס"