בגן החכמה עמודים 279-280

הגן היומי בגן החכמה עמודים 279-280: בִּפְרָט בְּעִנְיָן שֶׁל מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה, שֶׁחַיֶּבֶת לִהְיוֹת עִם תֹּקֶף, מֵאַחַר וּבְלִי שֶׁיִּהְיֶה לַאֲנָשִׁים...

1 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 05.04.21

0 תגובות

בִּפְרָט בְּעִנְיָן שֶׁל מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה, שֶׁחַיֶּבֶת לִהְיוֹת עִם תֹּקֶף, מֵאַחַר וּבְלִי שֶׁיִּהְיֶה לַאֲנָשִׁים יִרְאָה מִפְּנֵי הַמַּלְכוּת, לֹא יִהְיֶה לְמַלְכוּת שׁוּם תֹּקֶף וְהַשְׁפָּעָה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמַלֵּא מוֹרָאָהּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ. (אבות ג) כְּלוֹמַר – חַיֶּבֶת לִהְיוֹת יִרְאָה מֵהַמַּלְכוּת, אַחֶרֶת כָּל אֶחָד יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְתִהְיֶה אַנְדְּרָלָמוּסְיָה בָּעוֹלָם.

לָכֵן כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַלְכוּת וְאֵינוֹ מַנְהִיג אוֹתָהּ בְּתֹקֶף, הוּא חוֹטֵא בָּזֶה, שֶׁמַּשְׁאִיר אֶת הַנְּתוּנִים תַּחְתָּיו בְּלֹא הַנְהָגָה רְאוּיָה לִשְׁמָהּ, וְהֵם יֵלְכוּ לְאִבּוּד. וְלָכֵן תַּלְמִיד חָכָם חַיָּב לִנְהֹג כָּבוֹד בְּעַצְמוֹ מוּל תַּלְמִידָיו וְלַעֲמֹד בְּתֹקֶף עַל דֵּעוֹתָיו, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם. (יומא כג) אַף עַל פִּי שֶׁמִּצַּד הָעֲנָוָה נִרְאֶה הָיָה, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְבַּטֵּל בִּפְנֵי כָּל אָדָם, אֲבָל בְּמִקְרֶה כָּזֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַנְהָגָה וְתַלְמִידִים, זֶה יַזִּיק לְתַלְמִידָיו אִם לֹא יַנְהִיג אוֹתָם עִם יִרְאָה, שֶׁהֲרֵי הֵם לֹא יְפָרְשׁוּ אֶת הִתְנַהֲגוּתוֹ כַּעֲנָוָה, אֶלָּא יְזַלְזְלוּ בּוֹ וְיַחְשְׁבוּ שֶׁהוּא כְּאֶחָד מֵהֵם, וִיאַבְּדוּ אֶת כָּל הַטּוֹבָה שֶׁיְּכוֹלִים לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, כִּי הַיִּרְאָה הִיא כְּלִי לְקַבֵּל עַל יָדוֹ אֶת הַחֶסֶד.

וּבְזֶה טָעָה שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ כַּיָּדוּעַ, שֶׁלֹּא קִבֵּל הַמֶּמְשָׁלָה בְּתֹקֶף, וְהָיָה מְצַפֶּה לְאִשּׁוּר שֶׁל הָעָם עַל פְּעֻלּוֹתָיו, וְאַף הִתְבַּטֵּל לַהֲלַךְ רוּחָם וְלִרְצוֹנָם, וּבְשֶׁל כָּךְ אִבֵּד אֶת הַמַּלְכוּת, וּשְׁמוּאֵל הַנָּבִיא הוֹכִיחַ אוֹתוֹ עַל טָעוּתוֹ, כַּכָּתוּב: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ הַשֵּׁם לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. (שמואל א טו)

לָכֵן הַתָּם הֵבִין: אִם הַשֵּׁם בָּחַר בִּי לְמַנְהִיג, כֻּלָּם צְרִיכִים לְהִתְבַּטֵּל לְדַעְתִּי, וְלֹא אֲנִי לְדַעְתָּם. אִלּוּ הָיָה רוֹצֶה הַבּוֹרֵא שֶׁאֲנִי אֶתְבַּטֵּל אֲלֵיהֶם, הוּא לֹא הָיָה שָׂם אוֹתִי כְּמַנְהִיג אֶלָּא כְּמֻנְהָג. וְאִם אֲנִי אֶתְבַּטֵּל אֲלֵיהֶם וְלֹא אֶעֱמֹד עַל שֶׁלִּי בְּתֹקֶף, זֶה לֹא רְצוֹן הַשֵּׁם.

בַּפֶּרֶק הַבָּא נִרְאֶה מָה אֵרַע לֶחָכָם מֵרֶגַע שֶׁנִּכְשַׁל בַּנִּסָּיוֹן שֶׁלּוֹ.