נעולים על זה

'הייתי, ראיתי, שמעתי'… זאת הגישה
שנועלת את האדם בתוך עולם צר
כמו עולמה של הנמלה, הופכת אותו
שבוי בתוך מציאות שחוזרת על עצמה
בלי להתקדם לשום מקום…
 
 
הרצון והצורך להתחדש, למצוא את נקודות העניין בכל פעם מחדש ולהתמלא בחיות שמאפשרת את המשך העשייה, אמורים כמובן לאפיין את דרכו של היהודי בהתייחסותו אל קיום המצוות, אולם הן רלוונטיות לכל התחומים הנוספים בחיים. זה מה שקרה רגע לפני הכניסה לארץ, באמצע דבריו לקהל שומעיו, משה רבינו מפסיק את רצף דיבורו ופונה אל העם בבקשה והתראה, כי לעולם המצוות יהיו עבורם כדברים חדשים שזה עתה ניתנו ושקיומם יעשה מתוך שמחה והתלהבות. בדבריו, משה מוכיח כי הוא מכיר היטב את נפש האדם ויודע שמטבענו אנחנו נוטים להתרגל לכל דבר, גם אם זה הדבר הנפלא ביותר, ולאחר זמן מה להפסיק להעריך גם את מה שקודם לכן הרעיד את ליבנו. ננסה להבין כיצד התכונות הטבעיות כמו "שחיקה" ו"הרדמות בשגרה" פוגשות אותנו בזוגיות, במקומות העבודה וכמובן בדרך הרוחנית.
 
מרכיב השגרה הוא רב השפעה על מעשיו ומחדליו של האדם בכל אורחות חייו, וזאת משום שהשגרה גורמת, בין היתר, לעצלות, לדיכוי המחשבה היוצרת, לביצוע משימות אוטומטיות ולתחושות של שעמום וחוסר חשק. כאשר אדם אינו מתאמץ להתחדש תדיר (בכל תחומי החיים), בקלות הוא עלול לשקוע בשגרה המכלה כל חלקה טובה. כן, גם המצוות עלולות להיהפך לסדרות של מעשים חיצוניים ללא חיות פנימית. על כך כתב הנביא ישעיה: "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (כלומר העשייה היא חיצונית בלבד, בעוד הלב ריק מכוונה).
 
בדורות האחרונים אנשים כבר לא מסוגלים ואינם מוכנים לקיים אורך חיים דתי בצורה טכנית כמו טייס אוטומטי. הסיבה שכל כך הרבה יהודים עזבו במאה השנים האחרונות את הדת, היא משום שאנחנו כבר לא מסכימים לקיים את המצוות מתוך כפייה ובלי הבנה למה זה טוב והאם זה נכון. הרב קוק זצ"ל, כתב כבר לפני 90 שנה (בתקופה שבה רוב העם עדיין שמר את מצוות התורה באדיקות), כי הוא צופה גל של התפקרות כללית שנובע דווקא מתוך גדלות הנפש של האנשים. אנחנו היום דור הרבה יותר מתוחכם מהדור של הסבים והסבים של הסבים שלנו. אנחנו לא מסתפקים בתשובות פשטניות של "ככה זה" ו"אנחנו עושים כי אבא וסבא עשו". אנחנו דור שמחפש להבין באמת מהי דרך האמת. קשה לנו להאמין מבלי לשמוע ולראות הוכחות ואנחנו לא מסתפקים בפשט, אלא מחפשים גם את הסוד והנסתר. הרב קוק חזה מראש כל זאת והבין, שאנחנו כעם עומדים לעבור מהלך מדהים של בחירה בדת ממקום הרבה יותר עמוק. דור המייסדים של המדינה וילדיהם בעטו ביהדות הגלותית, בה קיום המצוות התאפיין ב"יובש" שנבע מהצורך לשמר את המסורת בכל מחיר מהתבוללות בתוך סביבה עוינת של גויים. לעומת זאת, כיום, כל מי שעיניו בראשו, יכול לראות את הצימאון האדיר של רבים למשמעות, את הכיסופים לאמת המוחלטת בעולם סובייקטיבי, קשוח ומנוכר. הרב קוק כתב שדווקא מתוך הגדלות שהביאה לשאול שאלות ולבעוט בכל מה שהריח מ"מצוות אנשים מלומדה", דווקא מתוך הכוח הזה תהיה חזרה עוצמתית ומשמעותית הרבה יותר אל היהדות החכמה, החמה והאנושית שאנחנו מכירים מלימוד על אבותינו. ואכן, תנועת התשובה בימינו היא עצומה. עשרות אלפים רבים בכל הארץ לא מסתפקים בהבל של עולם החומר המערבי ומקשים קושיות, שואלים שאלות ומנסים לברר האם יש ליהדות מה להציע להם והאם יש משמעות לעובדה שהם נולדו יהודים.
 
זה קורה כשאתה אחד
 
ככלל, כשמדברים על "חזרה בתשובה" לא מתכוונים רק אל התופעה החברתית, לפיה אדם רחוק מתורה ומצוות מתחיל לקיים מצוות. מדובר בבירור עמוק ומשמעותי שכל יהודי (דתי או שאינו) עם טיפת מידת יושר בתוכו חייב לבצע בכל יום מחדש (ובמיוחד בחודש אלול). כל אחד צריך לשאול עצמו, בכל צעד ושעל, האם הוא מתייחס יפה למשפחתו וחבריו מתוך הרצון לעשות להם טוב ולשמחם, או שהוא פועל מתוך אינטרסים? האם הוא מתייחס לרכושו של זולתו באותו כבוד שהיה רוצה שיתייחסו אל רכושו שלו, או שהוא חוטא בגזל ושקר? האם הוא רודף צדק ושלום, או שרודף בצע וכבוד? האם הוא מוציא מפיו מילים חיוביות ומקדמות, או שדבריו מלאים שקרים ורכילות? להיות יהודי זה אומר להיות ערני כל הזמן להתנהגות שלנו ולברר האם היא עולה בקנה אחד עם ההנחיות הנפלאות שניתנו לנו בתורה. עשייה ללא כוונה וללא מודעות הומשלה ל"גוף ללא נשמה". גם עשייה שכזו עדיפה על פני הפניית עורף מוחלטת אל התורה, אולם ללא ספק היא חלקית, משעממת וממאיסה את עצמה על ההולך בדרך הזו.
 
רבי נחמן מברסלב התייחס ארוכות לתכונה האנושית של "לקפוא על השמרים" או "להתאבן", ולימד את תלמידיו ש"אסור להיות זקן"! וכי "עלינו להתחדש בכל יום ואף בכל רגע מחדש". זקנה, שמקורה באריכות שנים כמובן, היא מבורכת (זק"ן = זה קנה ניסיון), אולם זקנה הגורמת לאדם לא להרגיש את ההתחדשות והחיות שיש בעולם, להיות שקוע אך ורק בטבע החיצוני של המציאות ולדבוק בתפישה של "מה שהיה הוא שיהיה", ודאי שמסוכנת לנו. לכן חובה עלינו להילחם בכל המקומות בהם אנו נרדמים ומתרגלים. הזקן אומר לעצמו: "אני כבר מכיר את העולם, אני יודע מה הם החיים, כבר שמעתי את הרעיונות האלה בעבר…" גישה זו נועלת את האדם בתוך עולמו הצר, והיא בעייתית שבעתיים למי שרוצה לפתח עולם פנימי עשיר ולהתקדם רוחנית.
 
אדם זקן שבוי בתוך המציאות שחוזרת על עצמה והוא מדמיין שזה מה שמגן עליו, עד שעולמו נהיה צר כעולמה של הנמלה. כאן יש לחדד ולהבהיר כי זקנה זה לא כמה זמן הגוף בילה בעולם הזה, אלא איך אנו תופסים את המציאות. מובן שניתן להיות זקנים מבפנים כבר בגיל 14, כמו גם רעננים ומלאי רצון להתחדש בגיל 80. מי שנופל לזקנה, המציאות מעייפת אותו וכל שינוי מאיים עליו. אם מזיזים לו את נעלי הבית מהמקום הקבוע הוא מתחיל להתעצבן, ואם משנים לו את לוח הזמנים הוא מתחיל לרטון, כאשר מכאן הדרך קצרה להתייחס גם אל המצוות ועבודת השם כדבר טכני שיש להגבילו למסגרת מצומצמת ויבשה.
 
כשילדים מסתכלים בפעם הראשונה על משהו חדש הם מלאי התפעמות, כל דבר ממלא אותם חיות והתרגשות. היכן איבדנו את היכולת הזו בדרך? מדוע כל כך קשה לנו להתרגש מדברים קטנים? לעיתים אני מביט על הבן הקטן שלי ומתמלא השתהות מהדרך בה הוא מסתכל על אפרסק, לשחק עם חבר בקוביות או לרוץ יחף וטוב לבב על חוף הים. זה מדהים כמה אפשר להיות שמח מדברים פשוטים וכה טריוויאליים. האתגר שלנו בחיים האלה (ובמיוחד בחודש אלול בו אנו מתכוננים לשנה חדשה) הוא לבחור להיות שוב פעם כמו ילדים, ולא לתפוס שום דבר כמובן מאליו.
 
בתור חוזר בתשובה (לפחות משתדל…) אני זוכר את הנחת התפילין הראשונה שלי, את תפילת השמונה-עשרה הראשונה, את חודש תשרי הראשון. להכל היה טעם של רעננות ואופטימיות. כל "אמן" שנאמר הרגיש כמו טיסה אל הירח, כל עלייה לתורה הרגישה כמו עלייה לדוכן קבלת פרסי נובל, וכל נענוע של ארבעת המינים הרגיש כמו זרם של חשמל נעים ומחמם. הרבה פעמים אני שואל את עצמי – לאיפה זה הלך? לא שחלילה אני לא מרגיש כיום כלום, אבל כוח ההרגל, כוחה של הזקנה, תפסו גם אותי. תורת החסידות מדברת רבות על ה"אורות" האלה של ההתחלה, ואומרת שהעבודה האמיתית היא להחזיק את אותה ההתלהבות והשמחה הראשוניות ולהביאן אל תוך השגרה והיומיום (שגם בהם ללא ספק יש את הקסם והאיכות שלהם). התורה דורשת מאיתנו לשמור את אותו המתח הרוחני והחיובי גם בזמנים הרגילים בהם אין מסביב "קרנבלים", חגים מעוררים או שמחות מיוחדות.
 
לצערנו, עבור רבים (מדי) בית הכנסת הפך למקום של מפגש חברתי, ואת התפילות מעבירים בשיחות חולין ופטפוטים על ענייני היום. כך גם ריטואלים דתיים אחרים הופכים לחסרי תוכן רוחני ונחווים כמו כל פעולה יומיומית באנאלית. החובה שלנו היא לא לתת לעצמנו להגיע לשם. המילה "חטא" באה מהמילה להחטיא, כלומר לפספס. מי שחווה כך את היהדות – מפספס את האמת ואת נשמתו!
 
וזה קורה גם בשניים
 
גם בזוגיות ניתן בקלות ליפול אל אותה תחושה של שגרה ושל המוכר והמובן מאליו. באופן טבעי, כל שני אנשים שנמצאים ביחד זמן ממושך מתרגלים אחד אל השני ומתאמצים פחות למצוא חן, לשמח ולרגש. מעבר לכך, העשיות של הצד השני נתפסות בשלב מסוים כמובנות מאליהן ואנחנו שוכחים את הטרחה והמאמצים שנדרשו מהפרטנר שלנו כדי לבצען. זוג שלא ער לתהליכים הללו, בקלות רבה ימצא את עצמו בתוך ריבים שנעים סביב תסכולים הדדיים מחוסר הבנה וחוסר יחס, ועובדה היא כי אנשים רבים מרגישים שבן/בת הזוג לא מעריך אותם ואת מאמציהם מספיק. וידוע הסיפור על הזוג הצעיר שרק התחתן. יום אחד הם הלכו ברחוב והאישה כמעט נפלה לבור במדרכה. הגבר תפס אותה בזרועותיו האוהבות, מיהר להרגיע ולהגיש מים קרים והבטיח להתקשר למחרת היום לעירייה להתלונן על המפגע. שנה לאחר מכן, הם הלכו באותו מקום בדיוק והאישה שוב פעם מעדה באותו הבור. הפעם תגובתו של הגבר הייתה: "מה יש לך?! למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת?!". זהו כוחו השלילי של הרגל, שגרה וחוסר הערכה.
 
וזה קורה גם בצוות
 
מעבר לכל זה, אין כמעט אחד שלא הרגיש בשלב כזה או אחר בחייו את השגרה השוחקת במקום עבודתו. רבים הם האנשים, שהתחילו קריירה מסוימת בקול התלהבות ושמחה, ומצאו עצמם אחרי תקופה מסוימת מתוסכלים ובעיקר משועממים. רבים עוד יותר עמלו קשה כדי להתקבל למקום עבודה מסוים והתרגשו מאוד ביומם הראשון במקום החדש, אולם עם חלוף הזמן סר חינו של המקום והתפקיד בעיניהם, והם שוב נשארו ממורמרים ועצובים. בהקשר הזה נדמה לי שהתבגרות פירושה להבין, שככל הנראה, כל מקצוע וכל תפקיד בשלב מסוים יהפכו לשגרתיים, כך שהמרדף אחר עניין מתמיד הוא דמיוני ונידון מראש לכישלון ואכזבה. תפקידו של מקום העבודה הוא לפרנס אותנו (ואם אפשר תוך כדי עשיית טוב לסביבה – מה טוב) ותו לא. התפישה המודרנית, לפיה הקריירה היא שמגדירה מיהו האדם ושעלינו לשעבד את זמננו ומרצנו בצורה טוטאלית כדי ל"ממש את עצמנו", הינה שגויה ומאמללת כה רבים. המימוש העצמי האמיתי הוא בחיי זוגיות בריאים, בחיי הורות פורים ומפרים ובתיקון ועידון המידות.
 
כיצד ניתן להתמודד עם אותה שחיקה טבעית בכל תחומי החיים? כיצד ניתן להכניס התלהבות וחשק?
 
התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובנו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מבזבזים אנרגיה וזמן רב מדי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו ובתלונות על השגרה והאפרוריות שבחיינו. בזמנים של מצוקה קשה, לעומת זאת, מתעוררת בתוכנו גדלות נפש ועוצמה נסתרת. במצבים אלה אנחנו לא עסוקים ברחמים עצמיים ולא בהתחשבנות האם מציאות חיינו מרגשת ומלהיבה מספיק. החכמה והאתגר הם לדעת להכיר בטוב הקיים ביומיום, מבלי שנצטרך לעבור זעזוע כדי להעיר אותנו מהתרדמת הכללית! על כך נאמר "איזהו העשיר? השמח בחלקו". העשיר הוא לא מי שמחליף רכב חדש כל שנה וגם לא מי שפעמיים בעונה נוסע ליעד אקזוטי אחר בעולם. העשיר הוא מי שיודע להעריך את המתנות הקטנות שהקב"ה שולח לו בכל יום, בעשיות ובהתמודדויות הכי בנאליות, ודווקא בהן לראות את היופי והשפע שהוא זוכה לקבל. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו, בתמציתיות, להפוך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, להתחיל לראות ולהרגיש את שישנו, לראות את חצי הכוס המלאה. רובינו כלואים בתוך הלופ של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים, כאשר הכרת הטוב פירושה לעצור רגע ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי". טוב לי בעבודה הזו כי השכר סביר והשעות סבירות, טוב לי עם האישה הזו כי היא יודעת להקשיב לי באמת (ומכינה אחלה קוסקוס), טוב לי עם הבעל הזה כי הוא אבא טוב לילדיי (ובבוקר תמיד מוריד את הזבל) וכו'. בשגרה שלנו יש כל כך הרבה שפע וברכה ועלינו מוטל לפקוח את העיניים, לראות ולהעריך אותם.
 
בזוגיות, לדוגמא, השגרה מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו באמת. בבית אפשר להוריד את המסכות שבדרך כלל לובשים כשיוצאים אל ההתמודדויות שבעולם החיצוני, ואפשר להתהלך בלי איפור, תרתי משמע. ליד בן זוג אוהב ותומך ניתן לבטא קשיים ולהיות חלשים מבל לחשוש מפני נטישה או עזיבה. שגרה בריאה בבית מאפשרת לנו לקבל את עצמנו ואת בן/בת זוגנו כפי שאנחנו באמת, בלי החשש לבטא רצונות, רגשות, קשיים וציפיות. לעומת זאת, כשעדיין חסרה השגרה הקבועה בזוגיות, אנחנו לרוב חסרי ביטחון, מעמידים פנים ומנסים להציג "כרטיס ביקור" מרשים ככל שניתן, שלעיתים לא מבטא את פנימיותנו האמיתית. מי שפוקח את עיניו ובוחר להסתכל דווקא על הצדדים החיוביים, יגלה סיבות טובות למה השגרה שלו נפלאה. עלינו לזכור שאת מה שיש לנו אנחנו לרוב מעריכים הכי הרבה רק אחרי שהוא כבר איננו, לכן זה הזמן לומר לסובבים אותנו, לקב"ה ולעולם תודה.
 
והכי חשוב, לעשות מתוך שמחה, כי השמחה היא הכוח המניע לכל פעולה ופעולה שאדם עושה. ללא שמחה אנחנו משולים למכונה עם מנוע ששבק חיים. אחד הפתרונות הוא לקום ולשנות את המציאות החיצונית (לעזוב את העבודה/לעזוב את בן או בת הזוג/לעזוב את הדת שמחייבת לעשייה/וכו'), אולם לרוב זה לא עוזר משום שאת האישיות שלו האדם ייקח גם להתמודדות הבאה, וסביר להניח שהוא שוב יחווה את אותם רגשות מתסכלים. אדם נבון, אם כך, ינסה להביא אל תוך מציאות החיים הנוכחית שלו יותר התלהבות, יותר רגש, יותר כוונה, יותר רצון טוב, יותר השתדלות. הגדולה היא לקחת את נסיבות חיינו, כפי שהם, ואותם להמתיק, כאשר הכל תלוי בהחלטתו של האדם לשמוח עם מה שיש. החיים הם פה ועכשיו! לא בדמיונות בהקיץ על מציאות מוצלחת יותר.
 
כל אחד מאיתנו נולד עם מנגנון פנימי של משיכה אל עונג ומנוסה מכאב. כדי לרתום גם את גוף הבשר ודם שלנו, שעצל וכבד מטבעו, לעשיות נעלות יותר המחייבות מאמץ וסבלנות, יש לשכנע אותו במונחים שלו שיהיה לו שם טוב ונעים. למשל, אם נוסח התפילה נראה לך משעמם ומונוטוני, תוסיף לתפילה הרגילה גם כמה משפטים שניסחת לבד ושמבטאים טוב יותר את שעל ליבך, אם השירים הרגילים ששרים על שולחן השבת והחמין שמוגש בקביעות נמאסו עליך, תשיר במקומם שירים אחרים ועכשוויים יותר ש"עושים לך את זה", ותדאג להכין/לקנות אוכל אחר.החכמה הגדולה היא להכניס "כיף" ו"תשוקה" אל תוך הקודש ואל תוך העשיות השגרתיות, וכך להצליח לרתום גם את האופוזיציה שבתוכנו לחיות נכון ולעשות טוב.