עכשיו או לעולם לא

בחיים, אנו נתקלים הרבה פעמים
ב"תמרור" שאומר לנו 'עכשיו או
לעולם לא', וזה קשה. איך עושים
את זה, במיוחד כשזה מגיע לעניינים
הכי פנימיים וחשובים לנו?
 
 
הלוואי והייתי מתכוונת בדבריי להמליץ לכם על אחד משיריו של אלביס פרסלי, אבל אני ממש לא עושה את זה. למה? כי הימים האחרונים הובילו לגילויים שהפכו יותר מוחשיים, הרבה יותר מהר משחשבתי. בימים אלה, אנו במצב כוננות הרבה יותר מן הרגיל מכיוון שהפלסטינים עושים כל שביכולתם להכריז על עצמאותם. ובמקביל, הרב שלום ארוש והרב אליעזר רפאל ברוידא מבקשים מאיתנו בכל הזדמנות לחזור בתשובה, לפני שיהיה מאוחר מדי. רבים מאיתנו, למרות שאנחנו חושבים שאנו מבינים מה הם אומרים, באמת לא מבינים, לא קולטים באמת על מה הם מדברים מבחינה מעשית. ברשותכם, אני רוצה להציע כמה הבהרות.
 
תחילה, אני רוצה לדון בכל הנושא הזה של התשובה. תשובה היא לא לרוץ לקנות פיאות ולהדביק אותן בצידי הראש, גם לא לרוץ לקנות גרבי ברך (גרבי סבתא) או נעליים אורטופדיות. לא, תשובה היא הרבה יותר גבוהה מהמושגים הרדודים והשטחיים האלה. היא עוסקת בפיתוח קשר אישי עם השם. ואיך עושים את זה? שתי אפשרויות עיקריות ישנן: יותר דבקות במצוות ותפילה אישית (התבודדות). להרבה אנשים יש גישה מוטעית כשזה מגיע לקיום מצוות. או שהם לא מקיימים אותן מכיוון שהם לא מבינים מהו הנימוק או הסיבה השמימית-אלוקית שעומדת מאחוריהן. או, שהם לא חושבים שהם מסוגלים להשיג רוחניות רק בעשיית מצווה זו או אחרת. אז קודם כל, אף אדם לא יכול להבין את השכל-היגיון האלוקי! האם אנו בורא עולם? כי איך בכלל אפשר לחשוב שאנו יכולים להגיע לדרגת השכל האלוקי? לכן, מלמדים אותנו לשמור ולקיים את המצוות עם ההבנה שמצוות אלו מכוונות בצורה ישירה לתועלת ולרווחה בחיינו. נכון, חלק מהן מבחינה פיזית לא כל כך נוחות, והרבה מאוד "מתנגשות" בהיגיון המוגבל שלנו.
 
מה אנחנו אם כל חיינו יהיו מרדף אחרי הנוחות הגשמית? ובכן, לא יותר מחיות שהתכלית העיקרית שלהן היא רק לשרוד – לא יותר ולא פחות. והאם לשם כך בורא עולם ברא אותנו? רק לשרוד? להיות עבדים של גוף שאינו יודע שובעה? לא משנה מה אנו עושים, כולנו, בסופו של דבר, נסיים את ה-120 בעולם הרוחני, בלי הגוף הגשמי. אז מה העניין בלבזבז את חיינו ולהבטיח שהבית הזמני והעראי יהיה בעדיפות ראשונה? דבר נוסף, אף אחד לא ביקש מאיתנו להפוך מאנשים שאינם שומרי מצוות לאלופי מקיימי המצוות. זה לא עובד כך.
 
מה אנו עושים? הזוהר הקדוש אומר: "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". אנחנו לא אמורים 'לבלוע' את הכל בבת אחת. השם יודע שאנחנו לא מסוגלים או בנויים לזה, והוא גם לא מצפה מאיתנו לעשות זאת. כמו אבא אוהב עם סבלנות אינסופית, הוא רוצה שנתקדם לאט אבל בטוח, בקצב שהוא מכתיב לנו, וכל צעד קטן שאנו עושים מתוגמל באינסוף ברכות.
 
אחד הדברים הנפלאים ששמעתי פעם מהרב ברוידא הוא הגמרא האומרת: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים". למה? כי כל מאמץ, ולו הקטן ביותר שאדם עושה, מקרב אותו אל השם יתברך, וכל מאמץ כזה יקר מאוד מאוד בעיני השם יתברך, יותר מכל דבר. וכמו שאמר פעם רבי נחמן מברסלב, כאשר אדם מתרחק מהרע אפילו כחוט השערה, בשמים חוט השערה הזה מתורגם לאלפי פרסאות – וזה יקר מאוד לבורא עולם, אחד הדברים שעושים לו נחת רוח עצומה. אדם שמעולם לא התפלל בבוקר, אבל מאוד משתוקק לקשר עם בוראו, יכול להיות שהוא יתחיל עם ברכות השחר, לצורך ההתחלה, ובהמשך אף יניח תפילין. הרב ברוידא אמר לא פעם, שהמלאכים היו מוכנים לוותר על מעמדם הגבוה בשמים רק כדי להניח תפילין פעם אחת! אין לנו מושג אילו עולמות רוחניים אנו יוצרים עם כל פעולה קטנה. אם אישה אינה מדליקה נרות שבת, עליה לראות מצווה זו כעצומה ומאוד קלה לביצוע. לכן שום דבר לא ימנע ממנה לקיימה. נרות שבת מכניסים לבית אור וברכה עוצמה ומשפיעים על כל בני הבית. לא משנה באיזה שלב של שמירת מצוות אתה נמצא, תמיד יש מקום להוסיף עוד. אבל, כל צעד בזמנו. וזכרו, הכוונה היא להתקרב אל השם עם כל פעולה וצעד שאנו עושים. אני יכולה לומר באופן אישי, שבחיי ראיתי איך השכר היה פי כמה וכמה גדול יותר מהמאמץ הקטן שהשקעתי. זה כמו הורה שמתגמל את ילדיו עם פרס קטן או ממתק כשהילד מסדר את החדר שלו. אבל במקרה שלנו, ההורה המיוחד שלנו לא רק מתגמל עם ממתק קטן, אלא עם פרנסה טובה, בית, רכב, וחשוב יותר מכל – ברכות רוחניות אינסופיות על כל מאמץ שאנו עושים.
 
בואו נתקדם להיבט נוסף של התשובה, כזה שרבים טועים בו. רבים וטובים חושבים שתשובה או חרטה על מעשינו צריכה להיות על ידי הלקאה והאשמה עצמית בכל הצורות והנוסחאות שישנן. הם חושבים כי הם חייבים להרגיש אשמים בגלל הטעויות שעשו, בין אם עשו אותן בכוונה ובין אם לא, והם מכים את עצמם על זה שוב ושוב. הם חושבים שחייבים לצום, להתענות ולהסתגף במשך כמה ימים, ולו רק לכפר על העוון שעשו. זאת לא תשובה! נקודה. תודה לא-ל, החידוש הנפלא שקיבלנו מהרב שלום ארוש הוא הספר שעריו בתודה – בגן התודה. שם תמצאו הסבר אמיתי ונכון למושג תשובה. בספרו, הרב שלום ארוש מסביר שישנם שני צעדים לתשובה. הצעד הראשון הוא מיראה. צעד זה לא מומלץ במיוחד על ידי חז"ל. זהו צעד טבעי שאנו חווים בתהליך ההתקרבות שלנו אל השם. בתחילה, אדם לא כל כך מכיר את המושג בורא עולם, וגם לא את העובדה שהשם יתברך מעורב בכל פרט בחייו. לכן, באי נוחות ובחוסר ברירה הוא מתוודה על חטאי העבר. הקשר בין אדם לבוראו בשלב זה עדיין לא מרגיש טבעי. יתירה מזו, כאשר אדם מתחיל להרהר בגדולתו של השם, דבר שלא עשה בחייו, הוא בהחלט ירגיש יראה ופחד מהבורא. אבל זה דבר טבעי ונורמאלי וטוב להתחלה.
 
בכל אופן, אנו חייבים להבין שזו לא הדרגה בה אנו רוצים להישאר. זו רק נקודת התחלה. בדיסק המדהים של הרב ארוש – תשובה מאהבה, הרב מסביר בהרחבה על הרווחים הרוחניים שאדם זוכה בהם כאשר הוא עושה תשובה עם הרצון להתקרב אל השם. ראשית, אנו חייבים להבין שהרצון והכיסופים שלנו לקשר עם השם צריכים להיות כמו הקשר בין הורה לילד. וההורה, האם הרצון שלו לקשר עם הילד גדול יותר? בודאי. תארו לכם מקורה כשאנחנו, ילדיו של השם, פותחים את הפה ואומרים: "השם, אני רוצה להתקרב אליך". וכמו אב אוהב, השם עוטף אותנו בחיבוק גדול ולוחש לנו באוזן: "ילד יקר שלי, זה כל מה שאני רוצה ממך". אילו רק יכולנו לראות את האהבה שיש לאבא שלנו שבשמים אלינו… על כך נאמר: "אהבת עולם אהבתנו" – זאת אהבת עולם, משהו שאנחנו לא יכולים להכיל, לא בשכל ולא בהרגשה. זה משהו עצום! עם תרגול תמידי, סוג של תשובה זו יתחיל להרגיש יותר ויותר טבעי. ובקרוב מאוד, תרגיש כמה השם באמת אוהב אותך ורוצה רק את הטוב ביותר עבורך. כל מה שאתה צריך לעשות הוא רק לדבר איתו.
 
התבודדות – תפילה אישית – היא הסוד לקשר הקרוב והמיוחד הזה עם השם יתברך. הרב שלום ארוש ממליץ לעשות שעה אחת של התבודדות כל יום ולדבר עם השם. לספר לו על היום שלך, עם אילו קשיים התמודדת ומה השגת. בקש ממנו לעזור לך עם כל אתגרי החיים איתם אתה לא מצליח להתמודד, כל דבר – הרצון להפסיק לכעוס, הרצון להפסיק לעשן. מה שלא יהיה, דבר איתו על זה. וכל טעות שעשית, כל עבירה שעברת – אל תאשים את עצמך! השם נתן לך לטעות כדי שתתפלל על זה, שתבין מה עוד עליך לעשות, שתדע שזו הדרך להתקרב אליו. כי מה היה קורה אם היינו מושלמים? אדם כזה, מן הסתם, היה עם האף בעננים, אף אחד לא היה סובל להיות במחיצתו. הוא אף פעם לא היה מבקש עזרה, ובטח היה האדם הכי גאוותן שיש בעולם. אם אנו מסתכלים על התמונה בגדול, נגלה שהכישלונות דווקא טובים ומועילים, הם מסייעים לנו להיות ענווים, מזכירים לנו שאנחנו בסך הכל בני אדם. שאנחנו לא מושלמים.
 
אם עדיין לא קראתם את הספר שעריו בתודה, עכשיו זה הזמן. או כמו שהרב ברוידא אומר לא פעם, "תשכחו מכל התכשיטים והרהיטים החדשים, חזרו אל השם בכל ליבכם ותראו שפע של ברכות נפלאות בחייכם".