לא מוותרת

אני מוכנה להעיז, להיפתח, לאבד
שליטה, ואולי גם להיפגע ולהתאכזב.
אבל אולי, רק אולי, גם להצליח. להתגבר
על כל נבואות הזעם והסטטיסטיקות
המאיימות. אני לא מוותרת!
 
 
בזמן האחרון אני שומעת המון סיפורי ניסים על נשים שהתקשו להרות במשך שנים רבות, וזכו סוף סוף לישועה שלהן בזכות השתדלות, אמונה ותפילה.
 
אחד מהם, ששמעתי ממקור ראשון, אני רוצה לחלוק איתכם כאן.
 
"ארבע שנים אנחנו מנסים להרות", היא סיפרה לי בקולה הערב. "הרופאים לא נתנו לנו סיכוי כבר מההתחלה. בהתייעצות עם פרופסור מומחה לפריון בבית חולים במרכז הארץ – נמחקה התקווה באחת. 'חבל על דרך הייסורים שתעברי בהפריות ובכישלונות הצפויים, כדאי כבר עכשיו לפנות לאימוץ או תרומת ביצית, כי לפי הסטטיסטיקה אין לך שום סיכוי להרות. מספר הביציות שלך מאוד נמוך וכן גם הספירה ההורמונאלית. נשים במצבך לא יכולות להיכנס להיריון בשום דרך', הוא פסק.
 
"דבריו הקשים של הפרופסור חזרו והדהדו בראשי: "אין לך סיכוי. לך זה לא יקרה. לא יהיה ילד משלך"… זהו. מבחינתי, זה היה סוף פסוק בנושא פוריות, היריון וילדים.
 
אבל לא רצינו לוותר ובכל זאת החלטנו לנסות, אם לא בשבילי אולי בשביל הוריי המתוקים שתמיד שם בשבילי, שרוצים את טובתי, מחזקים אותי ומאמינים באמונה שלמה בקדוש-ברוך-הוא. על אף שאיני שומרת מצוות, ובעלי עוד יותר רחוק מזה ממני הסכמתי, במקביל, לבקשתה של אמי להתלוות אליה לרב שנמצא באזור הקריות.
 
"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר", הוא אמר בחיוך מרגיע. "אולי תצטרכי להמתין זמן מסוים, אבל כל עוד יש ביצית ויש זרע אין מה לרוץ לתרומת ביצית. את תיקלטי ותזכי להיות בהיריון".
 
דבריו של הרב עודדו את אימי וחיזקו אותה. אבל אני, שנהניתי לשמוע את האמונה בקולו, עדיין לא האמנתי בעצמי. קולו של הפרופסור היה חזק מזה של הרב, והוא המשיך להתגלגל בראשי ולהחליש בי את האמונה.
 
חברה טובה שלי תפסה אותי לשיחה נוקבת באחד הימים. "את לא יכולה להמשיך ככה", היא אמרה לי בטון נחוש, "את לא באמת שם. נוכחת. מאמינה. אם וויתרת אז תוותרי ותיגשי לאימוץ, אבל אם את ממשיכה לנסות – אז את חייבת להאמין שתצליחי!".
 
דבריה דקרו בי כמו סכינים חדים. פתאום הבנתי שאני לא נותנת לעצמי שום סיכוי להצליח, למרות הסיכויים הנמוכים ממילא. נזכרתי בכל אותם סיפורים של נשים שהצליחו להתעבר אחרי שנים של ניסיונות כושלים, אבל לעצמי לא נתתי שום צ'אנס, 'לי זה לא יקרה' בליבי כששמעתי אותן מספרות את סיפור חייהן.
 
אבל אמא מצידה המשיכה להתעקש. היא ידעה שזה לא סוף פסוק וסירבה להיכנע לקביעתם של הרופאים. קרוב משפחה המליץ לה לגשת יחד אתי לרב צעיר שיושב בשכונת תלפיות שבירושלים, רב שיש לו זיקה לרפואה האלטרנטיבית והבנה בבעיות מסוג זה. טוב, אז כדי לרצות אותה, ובעקבות השיחה עם חברתי, הסכמתי להיפגש איתו. הרגשתי שגם אני, סוף סוף, רוצה לתת לזה צ'אנס ולנסות להאמין. אני מוכנה להעיז, להיפתח, לאבד שליטה, ואולי גם להיפגע ולהתאכזב. אבל אולי, רק אולי, גם להצליח.
 
דבריו של הרב מירושלים נשמעו בדיוק כמו דברי הרב מהקריות, כאילו חזרו על עצמם. "אין לך מה לרוץ לאמץ. את תהיי בהיריון והכל יהיה בסדר. אני חושב שיש כאן בעיה של זמני ביוץ. בואי נעשה ניסיון בלי קשר למצוות ולהלכות. את הרי ניסית כבר דיקור סיני ושיטות כאלו ואחרות, למה שלא תנסי את שיטת אמך, סבתך ואם סבתך, ותלכי למקווה? תספרי את הימים – שבעה נקיים, ותבואי לספר לי אחרי זה מה קורה".
 
רציתי להאמין. באמת שכן. אבל הרופאים אמרו שהביוץ מקדים. הם נתנו יום אחר לביוץ מהיום שהייתי צריכה לטבול בו. אבל כמו שאמר הרב, ניסיתי הכל… אז למה לא לנסות גם את זה?!
 
הלכתי למקווה ברגשות מעורבים. היה בי פחד להיכנס כולי לתוך המים בלי לגעת בקרקעית. פחדתי לאבד שליטה, להיות עטופה במים ולא לאחוז בדבר. דבריה של חברתי הדהדו בראשי ובפעם הראשונה הצליחו להתגבר על דבריו של הפרופסור.
 
נכנסתי למים, כיוונתי בכל הכוונות שיצאו מליבי, התפללתי וביקשתי, בירכתי על הטבילה והאמנתי.
 
ובאותו חודש התעברתי.
 
היריון טבעי לגמרי, בלי עזרים והתערבויות חיצוניות, למרות כל נבואות הזעם של הרופאים והסטטיסטיקות המאיימות.
 
ברור לנו, לבעלי ולי, שיד השם הייתה בדבר. ואני רוצה להודות לבורא עולם ולפרסם את הנס כדי לחזק עוד נשים שנמצאות במצבים דומים. כי גם כשהמצב נראה חסר סיכוי ואף אחד לא מוכן לתת לזה צ'אנס, אל תשכחו שהקב"ה בכוחו לשנות כל גזירה. תאמינו שזה אפשרי, תיפתחו, תסכימו לאבד קצת שליטה ולהכניס אותו לתמונה, וב"ה לא תתאכזבו.