אלול כל השנה

הייתי קצת עייפה. בעצם, סחוטה מכל
הדרמה של היומיים האחרונים, ובמשך
שעות נלחמתי במחשבות הרעות על
אנשים. אלול, כך הסתבר לי, זה כל השנה.
 
 
יום שלישי בערב, יום לפני ראש השנה, מישהו דפק על דלת ביתי. היה זה אדם שבעלי בדרך כלל מטפל בעסקים שלו, מישהו שבשנים האחרונות סובל מקשיים רבים לו אנו מנסים לעזור בכל דרך אפשרית, כולל במעט הכסף שנותר לנו לצדקה. אבל השנה, הוא הגיע קצת באיחור, בעלי כבר נסע לאומן וכל מה שנותר לי בארנק היו רק שני מטבעות של שקל וחצי…
 
אין לי פנקס צ'קים, אז האופציה מהכיוון הזה ירדה. באמת, לא היה לי מה לתת לו. נראה שהוא עוד שנייה חוטף התמוטטות עצבים ממש בפתח הדלת. לא היה לו כסף, אפילו לא אגורה שחוקה לראש השנה (שהשנה היה מרתון של שלושה ימים). ביום שני, כך סיפר לי, הוא אמור לעבור ניתוח. ובעוד מספר ימים, יזרקו אותו (שוב) מהדירה מכיוון שאין לו איך לשלם את השכירות.
 
עכשיו, כדי להשיג מעט כסף, הוא הגיע לישוב בו אנו גרים, לאנשים שבדרך כלל עוזרים לו, אלא שכמעט כולם כבר נסעו לאומן, או לא יכלו לעזור.
 
הוא סיפר לי עד כמה הוא מיואש, כמה הוא כועס, איך חשב לגזור לילדים את הפיאות כאשר יגיע הביתה, כי אם כך בורא עולם מתנהג ל'דתיים' אז מי צריך אותו?
 
עם האדם הזה יצא לי לשוחח בעבר לא מעט, שיחות בהן ניסיתי לומר לו לדבר עם השם, לעשות התבודדות כל יום ולא לסמוך על שום בשר ודם, עם כל הכבוד לכולם, אלא לסמוך רק על השם. קל לי לדבר, הא? אני, זו שיש לי בית, בעל שמביא פרנסה הביתה, אוכל על השולחן… תודה לא-ל. לא, לא קל לומר. אבל זו הסיבה שהשיחות היו תמיד עדינות ונעצרו ברגע שהן הפכו 'לא נוחות'.
 
אבל זה לא מה שקרה ביום שלישי בערב. אולי זה בגלל העובדה שישבתי על הספה כל היום עד לרגע שהוא דפק בדלת. אולי בגלל העובדה שנותרתי בלי גז לבישול, לכן הייתי צריכה לחשוב על אוכל שאפשר להכניס לתנור ולא לסמוך על הגז. אולי בגלל שהתגעגעתי לבעלי שנסע מבעוד יום לאומן, להיות בראש השנה עם רבי נחמן מברסלב, ואולי בגלל הלחץ של שלושה ימי יום-טוב, וגם, בגלל 'הדבר הזה' שתלוי באוויר כבר תקופה ארוכה.
 
באותו ערב 'נכנסתי לוורידים' של המסכן הזה. הטחתי בפניו שהוא שקרן ושהוא לא אדם כזה מאמין כמו שהוא אומר, כי אם הוא באמת היה מאמין הוא היה מדבר עם השם לא שעה, לא שעתיים – אלא שש שעות! עד שהוא היה מקבל את מה שהוא צריך.
 
התווכחנו יותר מחצי שעה בפתח הדלת, ובמקום לגלות קצת יותר סימפטיה ירדתי עליו. אוי כמה שירדתי עליו, על האיש המסכן הזה.
 
את האמת, לא היה לי מושג מה קורה כאן. כי כל השבוע – כל אלול – כל כך ניסיתי לעבוד על עצמי, על המידה הכל כך חשובה – לדון לכף זכות את זולתך, לעשות חסדים. והנה, רגע האמת הגיע ואני מוציאה מהפה דברים קשים, יורדת על בן אדם שגם ככה קשה לו, שהגיע לנקודה מאוד נמוכה בחייו.
 
בסיום השיחה ביקשתי ממנו סליחה והוא אכן סלח. סגרתי את הדלת והרגשתי הכי רע שיכול להיות. פתאום, הבנתי שיכול מאוד להיות, שהנה ממש, אני מאבדת את העולם הבא שלי… את שארית הערב העברתי בצער ותסכול נוראים. החלטתי שמחר אשקיע חלק גדול מהתפילה שלי (בהתבודדות) למענו – אבקש מבורא עולם שיעזור לו.
 
למחרת התחיל כבר ב-04:38, כשהתעוררתי מתוך חלום מאוד מוזר, עם הרגשה חזקה מאוד שאני צריכה למצוא את הבן אדם הזה ולתת לו 1000 שקלים לקנות אוכל לראש השנה.
 
וגם, הייתה לי הרגשה חזקה שהמשפט שלי בראש השנה תלוי בזה.
 
אבל לא היה לי מושג איך אני הולכת לעשות את זה. הכספומט יכול לאפשר לי למשוך רק 150 שקלים ביום, דבר שקרה הרבה בחודש לפני כן משום מה, ולא זכרתי או הכרתי מישהו שיכול לתת לי את הסכום הזה, כאן ועכשיו ובהתראה קצרה יום לפני ראש השנה.
 
אבל אני חייבת לעזור לאיש הזה… ולעצמי.
 
לכן, בשעה 05:00 בבוקר נכנסתי למכונית ונסעתי לבנק הקרוב. כל הדרך התפללתי וביקשתי מהשם שיעזור לי. הכנסתי את הכרטיס ו… נס! הצלחתי למשוך 1000 שקלים!
 
השלב הבא – למצוא אותו, וזה לא היה קל. בעלי מכיר אותו יותר טוב ממני ויודע מה מספר הטלפון שלו ואיפה אפשר להשיג אותו. ובעלי, 'מנותק' מהעולם עכשיו, ומאוד מחובר באומן…
 
במשך שעות חיפשתי אותו בישוב שלנו עד שמצאתי מישהו שנתן לי את מספר הטלפון שלו. התקשרתי אליו, אבל עוד לפני שהספקתי לומר שיש לי כסף בשבילו, הוא אמר לי שכל הלילה הוא דיבר עם השם, ועכשיו הוא מרגיש כמו אדם חדש.
 
כל כך היה נעים לי (וגם מאוד הוקל לי) שכמעט בכיתי. במשך יום שלם הרגשתי שהבורא השתמש בי כ'מקל' שלו להכאיב למישהו אחר, יום לפני ראש השנה, ובסוף לדעת שזה 'נגמר טוב' היה מתנה גדולה בשבילי.
 
סיכמנו שהוא יכול לבוא לקחת את הכסף (והתברר, שמישהו נוסף התנדב לעזור לו…) ואני ניסיתי להשלים את כל מה שאני צריכה לקראת השנה החדשה, לקראת ראש השנה.
 
שעה-שעתיים אחרי כל הדרמה, בעלי התקשר. סיפרתי לו מה קרה, מה עשיתי ולמה. התברר לי שבעלי הכין 1000 שקל כדי לתת לו לפני החג, אבל הוא לא הספיק לפגוש אותו לפני הנסיעה. זה היה 'הפיניש' המתוק של הסיפור, מה שנדמה ביומיים האלה כרכבת הרים רוחנית ורגשית.
 
לראש השנה הגעתי עם מצב רוח מוזר אך משעשע. הרגשתי מאוד כנועה ומלאת תודה. אני כותבת דברים רבים, אני מתפללת הרבה, אני מנסה בכל כוחי להשתנות, אבל עדיין – יש לי הרבה על מה לעבוד.
 
התפילות שלי בראש השנה לא היו כאלה גדולות, הייתי קצת עייפה, רגשית ופיזית, קצת סחוטה מכל הדרמה של השבועות האחרונים, ובעיקר, של היומיים האחרונים. הצלחתי לשמוע את הברכות על השופר ואת התקיעות בשופר. לא התפללתי את כל התפילה. ושעות על גבי שעות ניסיתי להילחם ביצר הרע שכל הזמן ניסה לדחוף אותי למצוא את החסרונות בכל אדם שפגשתי.
 
זה היה מתיש, מעייף, קצת מאכזב, אם להיות כנה, אבל שני דברים החזיקו אותי: בעלי מתפלל באומן וזה היה בשבילי גלגל ההצלה לראש השנה, וגם ידעתי שהשם לא שופט אותי רק על היומיים האחרונים אלא על כל השנה שחלפה, שהרגישה כאילו כל יום אלול מכיוון שניסיתי לעבוד על דברים רבים שהיה צריך לתקן ולשפר כל הזמן.
 
אני רוצה לעשות טוב יותר. אני רוצה להיות יהודייה טובה. אני רוצה, לפחות, את מה שהשם רוצה בשבילי. אני יודעת שלא אגיע לזה, אבל זה משהו שהבנתי בראש השנה האחרון – אם השם רוצה שאעבוד אותו עם כישלונות כואבים שוב ושוב – אני לא יכולה להתווכח איתו.
 
אני רק יכולה לעשות את הטוב ביותר כדי לקבל את מה שהשם רוצה בשבילי, ולקוות, בדרך מוזרה למדי, שהכישלונות שלי מכתירים אותו כמלכו של עולם לפחות כמו שההצלחות עושות.