ימים של שובבי”ם

ימי השובבי”ם ידועים כימים שיש בהם
כוח מיוחד. בימים אלה אנו מסוגלים להשיג
מטרות עצומות ברוחניות ובגשמיות.
כמה דברים שלא ידעתם על הימים האלה,
ובעיקר, על הכוח שלכם.

ימי השובבי”ם כבר כאן, ומנהג בישראל עוד מימי האריז”ל הקדוש לייחד ימים אלה לעיסוק בתשובה ותיקון הברית. הטעם לכך הוא שכל ירידת ישראל למצרים – ערוות הארץ המזוהמת בתאוות ניאוף – בסוד בירור ניצוצות הקדושה שנפלו מחטאי דור המבול בגלל השחתת זרע וכו’.

ימי השובבי”ם נקראים כך משום שהם ראשי תיבות של פרשות השבוע הנקראות בהם: שמות, וארא, בא, שלח, יתרו, משפטים – ראשי תיבות שובבי”ם.

בימים אלה נוהגים אנשים רבים להרבות באמירת תהילים, ואף להוסיף על מה שאומרים בשאר ימות השנה, ובהתחזקות בלימוד מוסר. כמו כן, זהו זמן גבוה מאוד לפשפש יותר לעומק במעשינו ולתקן את הדרוש תיקון, לעשות תיקוני תשובה ידועים כמו תעניות בימים שני וחמישי, תענית שתיקה (שמוכרת יותר כתענית דיבור) וכדומה. חסידי ברסלב, שרבי נחמן מברסלב ציווה עלינו כלל לא להתענות פרט לתעניות הקבועות, נוהגים לעשות תיקון שהוא קל יחסית במקום התענית: פעם בשבוע לא לאכול מהבוקר עד העב שום דבר היוצא מן החי, כגון בשר בהמה, עוף, דגים, ביצים ומוצרי חלב.

לידיעת הציבור – ביום חמישי של פרשת וארא ייערך, בעזרת השם, תיקון כרת (ראה סוף המאמר תחת הכותרת קבלה מצדיק) בישיבתנו הקדושה, כפי שכבר עשינו בעבר.

תשובה מועילה להכל!

לפני שנסביר מעט מה גורם פגם הברית, נזכיר ונציין שעל כל דבר מועילה התשובה! אין דבר העומד בפני התשובה. גם אם במהלך קריאת מאמר זה אדם יבין שהוא קלקל הרבה – אין להתייאש!!! אלא לדעת שאף אם עבר על מה שעבר, חלילה, התשובה שיעשה תועיל ותתקן את הכל! זאת, כמובן, אם יקבל על עצמו לתקן מכאן ולהבא, דבר שיועיל גם על העבר. והעיקר, להתחזק בתשובה ותפילה לבורא עולם שיעזור לו להתגבר על יצרו.

בימי השובבי”ם נוהגים לעשות כל מיני תיקונים, אולם העיקר הוא שינוי המעשה! אחרת לא יועילו התיקונים. אם אדם ממשיך לנהוג כפי שנהג ולא משנה את מעשיו, למשל לפגום בעיניו ח”ו, התיקון עצמו לא יעזור אם הוא לא יקבל על עצמו לשמור את עיניו מלראות מראות אסורים או לא צנועים וכדומה. כי פגמי העיניים, כפי שידוע לכל, הם מהעוונות החמורים ביותר שישנם והמזיקים לאדם מכל ייסורי העולם, לא על אף אחד, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר”ן ח”ב, תורה ז) וזו לשונו:

 “כי עיקר הרחמנות הוא כשישראל עם קדוש נופלין, חס ושלום, בעוונות, רחמנא לצלן, כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות. כי כל הייסורים הקשים שבעולם אינם נחשבים כלל כנגד המשאוי הכבד של עוונות, חס ושלום. כי כשישראל נופלים בעוונות, חס ושלום, זהו משאוי כבד מאוד, שאי אפשר לשאת כלל המשאוי הכבד הזה, בבחינת: “כמשא כבד יכבדו ממני” (תהלים ל”ח). כי מי שיודע קדושת ישראל מאין הם לקוחים ויודע רוחניות ודקות של ישראל – הוא יודע שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שייך להם כלל וכלל לא, לפי גודל קדושתם משורשם וגודל דקותם ורוחניותם. ועל כן, כל הייסורים שבעולם אינם נחשבים למשאוי כנגד המשאוי הכבד של עוונות, חס ושלום, רחמנא לצלן. ואפילו כשיש לאדם ייסורים, אם אין בהם עוונות אינם נחשבים לייסורים כלל, וזה בחינת (שבת נ”ה): ‘אין ייסורין בלא עוון’, שכשאין בהם עוון אינם ייסורים כלל, כי עיקר הייסורים הם רק כשנופלים בעוונות, חס ושלום, וזהו עיקר הרחמנות, לרחם על ישראל – עם קדוש, להוציאם מהמשאוי הכבד של עוונות. ועל כן משה רבנו, עליו השלום, בכל עת שנפלו ישראל באיזה עוון, היה מוסר נפשו עליהם והתפלל בעדם, כגון במרגלים וכיוצא, כי ידע, שלפי קדושת ישראל ודקותם, הם רחוקים מעוון ואי אפשר להם לישא כלל המשא הכבד של עוון כנ”ל. ובאמת, מהיכן באים לעוונות, חס ושלום, הוא רק על ידי שאין לו דעת. כי ‘אין אדם עובר עבירה אלא-אם-כן נכנס בו רוח שטות’ (סוטה ג), וזהו הרחמנות הגדול מן הכל, שצריכין לרחם עליו להכניס בו דעת, בבחינת (תהלים מ”א): “אשרי משכיל אל דל”, כי ‘אין עני אלא מן הדעת’ (נדרים מ”א), וצריכין לרחם עליו, להכניס בו דעת”.

מדברי רבינו הקדוש אנו מבינים, שאין דבר הגורם צער ומרירות לאדם יותר משהוא נופל לעוונות. ולעניין שמירת העיניים, כאשר הוא נכשל בהסתכלות אסורה ונהנה ממנה, זה מזיק מאוד וגורם לו להיות בצער ובמרירות יותר מכל דבר אחר. אדם לא מבין עד כמה הוא מזיק לעצמו בהסתכלות שבאה מתוך תאווה, וכל שכן כאשר נכשל במעשה ונופל חלילה. העוון המר של פגם הברית מאבד לאדם את כל הרצון והחשק לכל דבר שבקדושה. זאת, משום שהרצון והחשק לתאווה הרעה שורף את הרצון והחשק שבאים מצד הקדושה. זו תאווה ששורפת לו את הנשמה ממש. הוא כבר לא מסוגל להתפלל, ללמוד, להתענג מהמצוות, ואפילו לא מהשבת. אנשים רבים איבדו את כל יהדותם בגלל פגמים אלה. לכן צריך לדעת ולהבין עד כמה יש להיזהר בענייני קדושה, שאחד מהם הוא שמירת נקיות העיניים, המוח והלב מפני האש הזרה שמצויה היום בכל מקום ובכל פינה, ואין רגע בלי פגע… לא פעם הגיעו אלי אנשים שאיבדו את המתיקות של החיים. ומתיקות זו היא מתיקות התורה והתפילה. הם חשבו שאותה מתיקות מדומה של התאווה היא אמיתית, אך טעו. הם איבדו את כל הנועם של השם, משום שהנועם המדומה של התאווה שרף להם את הנועם האמיתי.

אדם שנופל בתאווה זו נשאר ככלי ריק שאין חפץ בו, בלי חיות ובלי נשמה. בלי רצון ובלי אהבת השם. למה? מכיוון שהאהבה המדומה שרפה לו את הכל. הוא גם מאבד את מידת הבושה שהיא היראה, כמו שאמרו חז”ל. מאבד גם את השמחה, משום שעיקר השמחה היא מאור הנשמה, ואדם שפוגם בברית מאבד את הנשמה ולכן נותר בלי שמחה.

פגם הברית גורם לאדם לאבד את הזיווג שלו. אם הוא נשוי אשתו מתנגדת לו. הוא גם מאבד את הפרנסה שלו ונעשה בעל חוב, משום שהעוון על פגם הברית הוא אחד הגורמים העיקריים לעונש של הפיכת האדם לבעל חוב.

על ידי פגם הברית אדם מאבד את בניו, או כפשוטו, אין לו בנים. ואם יש לו, הם יוצאים חלילה לתרבות רעה, כפי שכותב רבי נחמן מברסלב (ספר המידות): “המסתכל בעקבה של אישה ובאשתו נידה, הוי לה בנים שאינם מהוגנים” (סעיף בנים, טז). ו”כל הכופה אשתו לדבר מצווה, הוי לה בנים שאינם מהוגנים” (שם, ה).

עיקר הניסיון

רבי נתן מברסלב מלמד (ליקוטי הלכות) שעיקר הניסיון והצירוף שבשבילו אדם בא לעולם הזה, הוא לעמוד בניסיון של תאווה זו. כי בגללה, הוא מאבד את העולם הזה ואת העולם הבא. שהרי, מה נותר לו ממנה? זיכרונות איומים, רצונות וכיסופים לדברים דמיוניים שלעולם לא יוכל למלא את תאוותו מהם, כוח המדמה משתלט עליו ושורף לו את המוח והלב באש זרה. כל כולו בוער לדבר שאינו, לדמיון, לבועה, לדבר שאין בו שום הנאה, שמיד בא על מבוקשו נגוז ונעלם, ואז הוא מרגיש מרומה ומבוזה, כל כך מלוכלך…

על אש זרה זו אומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר”ן, יט) שהיא מדורה של שבעים אומות, כלליות כל התאוות של כל העכו”ם (עובדי כוכבים ומזלות), והיא שורפת כל חלקה טובה בחייו של יהודי.

הגיעו אלי אנשים עם מקרים איומים, אנשים מכובדים, מבוגרים ואפילו זקנים, שנחשבים לאנשי מעלה, וסיפרו לי שפגמו בצורה מזעזעת שאי אפשר להעלות על הכתב. כי ברגע שאדם נופל לכוח המדמה, זה רק הולך ומתגבר… אבל אין שום ייאוש בעולם! כי בכוח ההתבודדות אפשר להשתלט על תאווה זו ולרסנה, עד שאדם יתנקה מכל הדמיונות הללו ולא יישאר בו שום ריח של ניאוף. כן, זה בהחלט אפשרי! בשעת ההתבודדות אדם מבקש ומתחנן לבורא עולם שיעזור לו לשמור על עיניו, שייתן לו את יישוב הדעת הנכון להבין שהדמיונות הם חלל ריק, כלום של ממש. שייתן לו את השכל והחכמה הקדושה להתנקות מתאווה זו.

זו בעצם העבודה העיקרית של שעת ההתבודדות. כל העצות והאזהרות, כל ההתעוררויות, כל מה שאדם לומד בגנות העבירות ובשבח המצוות – שום דבר לא יכול לעזור לו, אם הוא לא הופך את כל הלימוד הזה לתפילה, ובפרט בעניין תאוות הניאוף כמו שרבי נחמן מברסלב אמר – לעשות מהתורות (מכל מה שאדם לומד) תפילות! להתפלל על כל מה שהוא לומד, לבקש מבורא עולם להפוך את הלימוד הזה לחלק בלתי נפרד ממנו. וימים אלה, ימי השובבי”ם, מסוגלים מאוד להשגת מטרה חשובה ועליונה זו, לשמור על העיניים ולצאת מכל ההבל והרוח שטות שתופסים את האדם. ויהי רצון שנזכה לתקן את כל הפגמים ולברר את כל הניצוצות הקדושים שלנו, ונזכה כולנו להיות נקיים וקדושים להשם, ותבוא הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.