אישה מאמינה בודדה

אמרתי לו שבאמת לא אכפת לי, כי
הכל בשבילו. אז היום הוא ניסה אותי,
רצה לראות אם באמת התכוונתי
למה שאמרתי, אפילו שאף אחת לא
הגיעה, אפילו שנשארתי לבד.
 
 
את הבקרים של ימי שני, בשבועות האחרונים, ניסיתי להעביר עם שיעורים בנושא אמונה לנשים דוברות אנגלית בישוב בו אני גרה. לפעמים הגיעו 6-7 נשים, ולפעמים 3-4, ולפעמים, כן, הגיעה רק אישה אחת. ואתם יודעים מה, לא היה אכפת לי. אפילו נהניתי מהשיחה-לימוד של 'אחד על אחד', מה שאפשר לנו לחפור לעומק וללעוס כמו שצריך את הממצאים.
 
הכנת שיעור זה לא עניין של מה-בכך, אלא עבודה ממש: שעות לא מעטות מוקדשות בתפילה האישית (התבודדות) על מה אדבר בשיעור הקרוב, שעות לא מעטות מוקדשות לחיפוש מעמיק בספריו של הרב שלום ארוש ושמיעת כמה דיסקים בנושא אמונה, כשהמטרה לדלות עוד מידע ונקודות מעניינות למחשבה. שעות לא מעטות אני מקדישה להעלאת הרעיונות על הכתב, ואז עוברת כמה פעמים על מה שכתבתי לפני שהשיעור מתחיל, מכיוון שאני לא רוצה לגרוע מדברי הצדיקים וחז"ל אותם אני מצטטת, ואני גם לא רוצה שדברים יישמעו בצורה שטחית.
 
הלימוד של ברסלב מלא עוצמה. קל מאוד 'לעוף באוויר' איתו, כמובן, תלוי כמה אתה בקיא בו וכמה חכם אתה נשמע, לכן בתפילות אמרתי לבורא עולם שאת השיעורים האלה אני עושה בשבילו, לא בשבילי. גם ביקשתי ממנו שיעזור לי למצוא רעיון/קו מנחה לשיעור, להעלות על הכתב ולדבר עליו עם הנשים שמגיעות לשיעור. ותמיד אמרתי לבורא עולם שבאמת, אבל באמת, לא אכפת לי כמה נשים מגיעות לשיעור, כי התוצאה, כך לימדת אותי, לא בידיים שלי.
 
היום, הוא ניסה אותי. הוא רצה לראות אם באמת התכוונתי למה שאמרתי. הכנתי את השיעור – האחרון בסדרה של כמה שיעורים, מה שאמור היה להיות השיעור בהא הידיעה. הברקתי את הבית, ערכתי את השולחן עם כיבוד ו…. אף אישה לא הגיעה.
 
אני לא מחוברת לאינטרנט (כן, וזו לא בדיחה) לכן לא ידעתי שמישהו בקהילה שלנו חגג את ברית המילה של בנו באותו בוקר, ומן הסתם, כנראה שכולם היו שם (אנחנו מעבירים במייל מקומון והודעות חשובות, כמו זו למשל, לכל תושבי הישוב, לכן לא ידעתי).
 
את השמחה גיליתי רק כמה דקות בודדות לפני שהשיעור התחיל, כששתי נשים התקשרו והודיעו לי שהן לא באות.
 
זה היה ניסיון מעניין. מצד אחד, ידעתי שזה 'מבחן', דבר שאפשר לי להתבונן על עצמי ולבחון את התגובות שלי מהצד. ומצד שני, היצר הרע שלי הפנה את כל הזרקורים על הזדמנות מיוחדת זו להתחיל שוב פעם עם 'אני לא מועילה' ושות', עם דגש על אותו מצב והנסיבות שלו.
 
והקרב הזה נמשך כל היום.
 
רגע אחד הייתי רגועה, שלווה, מודה על שעתיים נוספות שקיבלתי מתנה מהשם לטפל בעוד כמה דברים בבית. וברגע השני, הייתי על סף דמעות, כי ברור לי שאני לא ראויה לתת את השיעור במיוחד כשהשם מארגן אירוע קהילתי גדול בדיוק בזמן של השיעור. מעין עימות סמוי של 'לאן הולכים?' (כמובן מזווית הראיה שלי)
 
לאורך כל היום עשיתי בתוכי "בדק בית": האם אני באמת נותנת שיעורים בגלל שאני באמת רוצה להפיץ את דבריו של רבי נחמן מברסלב, או שאני סתם מנסה למצוא משהו שיגרום לי להרגיש 'מועילה' ו'חשובה'?
 
השעה שש וחצי בערב ואני עדיין לא יודעת מה התשובה הנכונה.
 
וכמה אירוני, כי החומר הנלמד בשיעורים האחרונים הוא מספרו של הרב שלום ארוש – בגן החכמה, שמסביר להפליא את סיפור המעשייה של רבי נחמן: מעשה מחכם ותם.
 
זה סיפור על חכם מתוחכם, עשיר, מבריק ומכובד, אבל תמיד תמיד מלא באומללות וייסורים, וגדוש ב'נושאים' פילוסופיים. זה גם סיפור על התם, אחד כזה שלא מסוגל אפילו להכין זוג נעליים ראויות, אלא רק משולשות, עני מרוד (ממש מתחת לקו העוני), אבל אדם מאושר ומלא בשמחה.
 
את הסיפור הזה קראתי לפחות עשר פעמים, אולי יותר, ובכל פעם אני מוצאת עוד מידה-תכונה 'מתוחכמת' שלי, שאורבת מתחת לכל המאמצים שלי לזכות באמונה ולחיות את חיי בפשיטות ותמימות.
 
לפעמים, אני נופלת ישר לזרועות הדכדוך – עד שאני נכרת שגם זו עוד תכונה 'מתוחכמת', לכן אני צריכה לעשות הכל ולהתעלם מכל הקולות שצועקים לי בראש ומנסים לגרום לי להרגיש רע עם עצמי. אלא שלאחרונה הקרב הזה הפך למשהו תמידי, זה נהיה הקרב על האופטימיות.
 
חמי נפטר לא מזמן, ומאז בעלי ואני ירדנו ללב ליבה של הרוחניות שלנו, מחכים ומבקשים לדעת מה יקרה מכאן ואילך.
 
תודה לא-ל, גילינו שיש שם הרבה אמונה. אבל במקביל גם הרבה בלבולים, ספקות, בדידות, והרבה כאב ואכזבה.
 
למה דברים לא יכלו להיות אחרת? למה יש כזה חושך ורוע בעולם? למה אין לי מספיק אמונה שתשאיר לי את החיוך על הפנים 24 שעות 7 ימים בשבוע?
 
שאלות קשות. והאמת, אני גם לא יודעת מהן התשובות. אבל כשאני חושבת על החכם והתם של רבי נחמן, אני יודעת מי מהם היה נתקע עם כל ה'עניינים' ונשאר אומלל ומיוסר, ומי מהם היה מתעלם מהכל ועושה כל שביכולתו להמשיך את החיים. ממשיך להיות שמח על כל יום שקיבל, על כל ארוחה פשוטה, על כל פעימת לב ועל כל נשימה.
 
אלוקים, אני רוצה להיות פשוטה. אני רוצה שתהיה לי אמונה פשוטה. להתחיל ולסיים את היום עם חיוך על הפנים, עם תודה והודאה על כל הטוב והחסד שאתה מעניק לי כל הזמן. אבל עכשיו, אני באמת צריכה עזרה.
 
עכשיו, אני מרגישה כל כך רחוקה ממך. עכשיו, אני מסתכלת סביבי ורואה כל כך הרבה יהודים שרחוקים ממך אפילו עוד יותר – ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת איך לתקן את הבעיה. אני לא יודעת איך לחזור חזרה למקום שבו כל מה שאתה עושה – ולא משנה מה – בסדר מבחינתי.
 
בסיפור המעשייה של רבי נחמן, התם מחזיק מעמד בזמנים הקשים, ובסופו של דבר, השם הופך הכל לטובתו ובשבילו, ואת שארית חייו הוא חי בצורה מדהימה ומעוררת התפעלות.
 
הסיפור הזה הוא מה שמחזיק אותי עכשיו. והוא מה שהחזיק אותי בחודשיים האחרונים.
 
אמונה היא לא משהו שאתה פתאום משיג וזהו. היא גם לא משהו שלומדים פעם אחת, ואז אתה יושב ומספר לכולם איך עושים את זה. זה תהליך – תהליך ארוך מאוד, תהליך של כל החיים. והתהליך הזה, וזה חשוב לדעת, מלא בעליות וירידות.
 
הדבר היחיד שזמנים של ניסיונות והתמודדויות נותנים לך הוא הידיעה ש'הירידה' היא תמיד קרש קפיצה ל'למעלה'. רק שהרבה אנשים לא מבינים את זה בגלל שהם נופלים כל כך למטה, עד שהם מרימים ידיים ומתייאשים בדיוק לפני שהכל צריך להתהפך לטובה.
 
אל תוותרו. תחזיקו חזק, ותחזיקו חזק בבורא עולם, כי הוא עומד להוציא את כולנו מתוך הבלגאן הזה שאנחנו נמצאים בו. כן, זה יקרה, אבל רק אם נאמין שהוא יכול ושהוא רוצה.