פורים בתסריט הוליוודי

קוראים יקרים, ברשותכם אני רוצה לקחת אתכם אל מסע בזמן שבו אתם עוצרים את המציאות העכשווית ומפליגים בדמיונכם לעבר שנים עברו. דמיינו כי אתם נמצאים כעת בשושן הבירה של לפני אלפי שנים, שבהם נמצאים יהודים רבים, וכמובן מרדכי היהודי, אסתר המלכה, המן הרשע ואחשוורוש ועוד עמלקים למיניהם (הידועים כאויביהם הרוחניים המושבעים של ישראל).

חשבו על העלילה של מגילת פורים כתסריט הוליוודי,מתלבש בדיוק כסרט דרמטי עם אקשיינים ומתח, כשבסוף העלילה התוצאה הייתה כביכול צפויה.מחיאות כפיים סוערות – הצופים נרגשים, המסך יורד והצופים שבים לביתם והסרט, קרוב לוודאי נשכח.

ככה זה גם אצלנו בחיים – המסך יורד ואחרי זמן מה שוכחים את העלילה, התסריט, המוטיבים את השחקנים עצמם ובעיקר את המסר.

המסר, אשר פעמים רבות הולך לאיבוד בחיי היום יום מקבל גוון אפור חיוור ונעלם כאילו לא היה מעולם. תחשבו לרגע על המצב הקיומי הממשי שאליהם נקלעו יהודי שושן ובכלל, יהודי פרס העתיקה – מצב מביך, של חוסר אונים משווע שאין לאן ללכת ולאן לברוח. נסתם הגולל. פחד מבעית. מריחים את המוות באוויר. הגזרה כבר נחתמה ומתחילה בקרוב מאוד לצאת אל הפועל, ענייו של כמה ימים ואפילו שעות, אין זמן. איום ממשי אמתי. שוב דמינו לעצמכם, ממש כמו להיות בשדה קרב כאשר האויב מתקרב עם נשקו מצמיד אותו לרכה,בודק את הקליע, דורך ומכין את האצבע ללחיצה רכה ומדויקת על ההדק. הצד השני יודע שאין לאן לברוח ואין מה לעשות, הוא כפות וכבול אנוס לגמרי, מבין במודע שאלו הם השניות האחרונות בחייו, והנשימות הספורות שלו עליי אדמות. אני חושבת שרק מלעמוד בסיטואציה כזו בן אדם יכול לקבל התקף לב מהפחד. גם זה פחד מבעית. פחד מוות.

ובדיוק בנקודה הזו, שימו לב קוראים יקרים, מגיעה התפנית.מגיע שינוי כיוון, במילים אחרות רלוונטיות סיפור מגיעה הישועה. דווקא מאותה הנקודה הכי חלשה שלהם, הכי נמוכה, הכי אקוטית וחזקה, משפל המדרגה שאין מתחת לה,מהמקום הכי כואב וקשה שבו מונחת חרב על צווארם והבינו שזו הולכת להיות מכת המוות הנצחית שלהם, צעקו אל בורא עולם ונושעו.

כלומר בנקודת התפנית, שמהווה את השינוי המשמעותי בעלילה מגיעה הישועה המיוחלת, שבה בורא עולם קבל עם ועדה מוציא את היהודים בעליונה ממצב הכי שפל, נמוך של כמעט מוות הן רוחני והן פיזי לחיים טובים ושמחים, כבוד ואהדה. “מבירא עמיקתא לאיגרא רמה”. ככתוב במגילה, “ומרדכי יצא עם בגדי המלך בלבוש מלכות ועטרת זהב.. ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר..”.ראו איזו גדולה, איזה שפע, ברמת מלכות ממש. מבזויים נרדפים שפלים אשר מבקשים את מותם, הפכו בין רגע ליקרי ערך, רמים, נחשבים ואהודים. האין זה פלא פלאים? האין זה נס עצום ברמות של מעל הטבע (שידוד מערכות הטבע), שהרי שונא כל כך גדול ונבזה מאין כדוגמתו יכול להפוך בין רגע את עורו ולאוהבך? לרצות בקרבתך? לכבדך? וודאי שלא, אלא אם ישנה התערבות אלוקית שהוא אדון ובורא לכל.

ברם, אותה הישועה שמהווה את סוף הסיפור, והינה למעשה נמשל חשוב ביותר גם לימנו אנו לכל יהודי ויהודי באשר הוא, אותה ישועה עוצמתית, משום מה, אנחנו נוטים לשכוח בחיי היום יום שלנו. והמתסכל יותר, שלעיתים ברגעים הקשים גם לא מצליחים לצעוק “איכה?”.

לא אחת ביהדות נמצא את העלילה עם המוטיבים הדומים של חטא-עונש-צעקה ווידוי-וישועת השם. כמו למשל גם בהגדה של פסח, שבה עם ישראל יורד לעבדות במצרים, ומשתעבד לפרעה תחת עול גזרות קשות ורעות שבו בורא עולם מכביד את ליבו,כשלבסוף בורא עולם בכבודו ובעצמו מוציא את עם ישראל ביד חזקה ובזרוע נטויה וזאת לאחר”ותעל שעוותם וצעקתם השמימה..”. בד בבד ידוע הפסוק החד משמעי אשר אומר שאם הקודש ברוך הוא לא היה מוציא אותנו מארץ מצרים, אנחנו ובננו ובני בננו עד היום היינו עבדים לפרעה במצרים.

במעמד יציאת מצרים קיימת ישועה נוספת, כאשר בורא עולם קורע את ים סוף, שבו בני ישראל פנו אל השם נוכח מצבם הקריטי ברגע אקוטי ביותר בחייהם, אין לאן לברוח (עלינו לזכור שמדובר הן בבעיה פיזית לאן ללכת והן בבעיה רוחנית במי לבטוח), כאמור לא רק פיזית אלא גם רוחנית – מקדימה הים, מאחורה המצרים, מהצדדים הרים. מה יעשו? לאן יפנו? לא ילכו? אל מי ידברו, במי יאמינו, מי יושיעם, מי יעזור, ממי תבוא הגאולה, ההצלה?? התשובה ברורה גבירותי ורבותי, רק השם!רק לפנות אל השם יתברך! צועקים אל השם יתברך ונושעים. וכמעין אקסיומה, זה מוכיח את עצמו בכל פעם! גם בסיפורים הידועים שלנו כאומה יהודית לכל דורותיה וגם בפן האישי.

גם כיום אנו עדים לאלפי סיפורי מופת שכאשר מרימים קול צעקה, גם אם היא חרישית ואינה נשמעת אלא מתוך קירות ליבו של האדם, זוהי צעקה שמרעידה לבבות ומרעישה את השמיים והיא וודאי נשמעת והקדוש ברוך הוא עונה. עונה ומושיע. מציל ופודה. גם אני מוכרחה להעיד על עצמי, בנס הלידה שלי, רק כשאר זעקתי באמת מתוך קירות ליבי, בצעקה האחרונה, כאשר גם זרקתי כבר את השכל ואת כוחי ועוצם ידי, וכאשר נכנעתי באמת לגמרי, והבנתי שאין לי כבר שום דבר לאחוז בו לא רופאים ולא רפואות ואפילו כבר לא תפילות ועוד שהסוף שלי באמת קרוב ואין לי יותר למי לפנות ומה לעשות, ואז צעקתי בכל הכוח האחרון “הקדוש ברוך הוא אני לא יכולה יותר, תעשה איתי מה שאתה רוצה..” – ואז באותה צעקה הכמעט אחרונה שבה הרפיתי מהכול , משם הגיעה הישועה. כאשר אני ממשיכה לזעוק מתוך קירות ליבי ואף אחד לא שומע זולת בורא עולם שבוחן לב וכליות, “אני לא רוצה למות.. אני לא רוצה למות..”.

בורא עולם רוצה הכנעה. בורא עולם רוצה שנבטל את החשיבות שיש לנו כלפי עצמנו,שאנחנו מסוגלים לעשות משהו מבלי עזרתו הרחמנית והטובה של בורא עולם. שנחשוב שיש לנו כוח מסוים. במילים אחרות, הגאווה. בורא עולם רוצה שנצעק אליו מבפנים, מתוך מעמקים. “מעמקים קריאתך, השם ענני..”. והשם יתברך עונה ידידים יקרים.

חבל שאנחנו צריכים להגיע לנקודת קיצון כדי לזעוק לשם יתברך מעומק הלב. נראה כאילו שהרגשות שלנו נהיו מחוספסים ודהויים. הרגש כמעט נעלם.גם התפילה עלולה להיות משובשת ונטולת רגש וכוונה. חבל שרק מתוך קשיים נוראיים ומצוקות קשות ביותר אנחנו נזכרים לצעוק אל השם ואז גם הלב רוטט ומתגעגע.

האפיזודה של שושן הבירה אולי נגמרה לפני מאות שנים, אך דעו לכם קוראים יקרים, כי אומנם מדובר באפיזודה היסטורית אבל בהחלט לא חולפת! אשר עדיין ממשיכה להתקיים אצל כל אחד מאתנו בתסריט היום יומי שלו. כיצד? הן מבחינת המן עמלק הרשע, אויבו הרוחני המשובע של ישראל שמבקש להמית אותנו, וכל דרך וצורה מקדשת את האמצעים מבחינתו. וכמובן, הן מבחינת התסריט הלא פחות עיקרי והחשוב שבו אנחנו מתבקשים לזעוק אל השם יתברך כדי להיכנס אל דרך המלך שלשמה אנו חיים. שזה, זה עיקר העלילה שלנו בחיים. האמונה לא צריכה להיות מנת חלקנו רק חלילה בקשיים או בסערות רגשיות, אלא כדרך חיים ממש יום יומית רגעית. הזעקה, הפנייה, הבקשה,האמונה שאין עוד מלבדו. הלוואי ונזכה. “שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי. עזרי מעם השם.. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל..”

יהי רצון שנזכה גם אנחנו לזעוק מתוך קירות ליבנו,מעומקה דליבה אך השם יתברך ונזכה לראות ישועות בפרטי ולכלל עם ישראל. אמן.

חג פורים שמח מלא בעלילות טובות, מבורכות ומלאות באמונה.