מרגיש דוד המלך?

…ואז שאלתי את עצמי: האם אתה באמת מרגיש דוד המלך?
 
דוד המלך.
 
כשהייתי ילד הצטייר דוד בעיניי כאותו משורר שכינור תלוי מעל מיטתו, כמו שמתחפשים לדוד המלך בפורים – עם גלימה וכתר וכינור. כשהתבגרתי כבר ראיתי בעיניי רוחי את דוד מלך כאיש דגול ששקד על פיתוח תשתיות בית המקדש, ואף פיקח בפועל על חפירת היסודות (אז התהום עלה על גדותיו להציף את העולם, ואחד מהפמליה היה צריך לזרוק אל תוך מימיו השוצפים חרס עם שם השם להוריד את מי התהום. ירד התהום מידיי למטה, או אז זימר דוד המלך את שירי המעלות ושב התהום למקומו), מלך העונה תשובות לנתיניו ומנהיג האומה ביד רמה.
 
כמעט ולא שמתי לבי לפַן האחר של המלך דוד, לשברון ליבו המשתפך בינות דפי התהילים. למה שעבר בילדותו כאשר נזרק מבית הוריו אל היער, לחיות שם את חייו עם צאן אביו, משום שטעו לומר שפסול הוא. התמודדותו כשהיה בין עצי השדה עם הדוב והארי.
 
לא בלטה לי אותה התקופה בה לא היה דוד המלך מלך, בה היה דוד הילד הקט הנרדף על ידי אביו של חברו הטוב, המלך שאול ולאחר מכן על ידי אבשלום בנו. דוד המסכן שאין העולם מקומו, דוד שלא גומר להיטלטל ולהימלט בין נקיקי סלע למערות סתר. אותו דוד שהרעה לא גומרת לבקשו, למוצאו ולרדפו עד חרמה.
 
כאשר מופנות העיניים אל הפן הזה מתקבלת תמונה בת זמננו, של בן "ישיבת דוד המלך": איש שמלבושו דל והליכותיו הליכות אביון, ילדיו חיים ולבושים בפשטות. הוא לא עובד וחי ממעט הכסף של ביטוח לאומי והבטחת הכנסה. סוחב מפה לשם ומשם לפה, דוחף את עגלת חייו הלאה תוך גניחה ועוד אחת. מתאונן תדיר על שלא זכה – לא זכה לתורה, לא זכה לעבודת השם, לא זכה ליראת שמים, לא זכה למאום. מתהלך תמיד עם הרגשת חוסר אונים שאין עולם, שאין גשמיות, שאין הנאות. כלום אין, כלום. לדידו, העולם חלול, מעין חור ריק וחסר. לכאורה, כך כל בר דעת וגם אני, עולמו חשוך וחסר חיים וחיות. כן, תירצתי לעצמי, יש אנשים שחיותם יונקת מהמרה השחורה, מגניחה עמוקה ושוברת, מעוד כישלון בשרשרת כישלונותיהם.
 
חשבתי לעצמי, שאני לא נראה בתמונה הזו. לגמרי לא. אם זהו דוד המלך, לי אין כל קשר אליו. אני אדם שאוהב ש'הולך' לי, שאני מצליח. אני לא שואב את קיומי מפיסות של שלילי. להיפך, החיובי מעניק לי חיים והשלילי דוחה אותי, בכלל לא יכול להסתכל בו. אני אוהב להיראות יפה, לספור כסף, בהחלט יש לי נתונים מרשימים מן הקנאה, תאווה וכבוד. אני "אדם" על הקרקע במלוא מובן המילה. איש כהלכה ולא יצור חסר מקום. לא שבור. לא עצוב. לא חסר. לא כך ולא אוהב להיראות כך וגם לא רוצה. ממש ממש לא. חיצוניותי, לטעמי, מוצלחת ומרשימה, ואני שמח מכך ומודה להשם.
 
בתיאור הקודם על 'האיש דוד המלך' אני לא מוצא את עצמי, למרות שאני יודע שנשמת הצדיק היא נשמת דוד שנטל את שבעים שנות חייו משנות הפוטנציאל של אדם הראשון, כך שחי חיים הלקוחים מלפני החטא הקדום. אני מאוד מחובר לאור הגאולה שהצדיק מאיר בעולם. אני מרגיש את אורו של משיח הפועם כבר בעולם. הדברים הללו בעמקי נשמתי, אבל לדוד המלך המתואר אין לי שום קשר. ומה לעשות שדוד המלך הוא הוא נשמת הצדיק והמקורבים.
 
השאלה צצה בתוכי מספר פעמים, אבל המשיכה להתחבא, בי עד עתה…
 
זערורי אור חברו יחדיו לנצנוצי התבודדויות פה ושם, הבנות קטנות וזכות התאחדו בתוכי אל תשובה שיש בה מן החידוש. אמת או לא? אני מרגיש שזה אמת ופתוח לכל הצעה:
 
הגדרת דוד המלך היא: שאין לו מקום בעולם.
 
יש דוד המלך פנימי ויש דוד המלך יותר חיצוני. דוד המלך הפנימי הוא לא מהות של דופק בכל רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים, מנוטרל לגמרי מכל וכל. לגמרי לא. הוא יכול להיות מוצלח, אינטליגנט עם ראש על הכתפיים ובכלל לא ביש מזל. יש אחד שהעולם זרק אותו ממנו ככלי שאין בו חפץ, כמעט כמוקצה מחמת המיאוס, כאותו אחד המתואר למעלה. אך יש שיש לו הכל, הצלחה, כבוד וכסף, דבר לא חסר והוא דוד המלך הפנימי.
 
דבר לא משקיט את רוחו השואפת. אין שמרגיע את חסרון לבבו. כן, הוא דוד המלך פנימי שאין לו מקום בעולם, לא מפאת שהעולם לא האיר לו פנים וחייך לעברו, אף לא מפאת חוסר אונים, אלא בגלל שכל העולם על כל מחמדיו ומנעמיו, כולו, 'קטן' עליו. זה לא מספק אותו. הוא הרבה יותר גדול מהעולם הגמדי לעומתו.
 
נשמתו חצובה ממקומות אחרים לגמרי. מקומות בהם שורש התענוגים וההנאות. עולמות שכל כולם טוב. אם ילך להנאות גשמיות, אוכל, כסף, חמדה, כבוד, שלטון וכו', אם ישקוט יצרו וימולא מחסורו הפנימי – לא עליו דיברנו. כשילך לכל העולם וירגיש שזה לא זה, שעדיין לא הגיע לאותה הנאה שמבקש, שירגיש שצריך הרבה-הרבה מעבר לזה, אזי נדע שנשמת דוד הוא. ואולי, נשמת מלכות בית דוד.
 
לאחד כזה לא יהיו אף פעם מעצורים ומחסומים שיעצרו אותו מלעשות את העולה על רוחו, אבל, משקלט את מקומו המאוד מיוחד בעולם, מקום נשמות דוד, יחדל מחיפושו ותשקוט רוחו. לעולם לא יוכל לשמוע דברי מוסר ותוכחה. בעיניו יהיו דברים אלו לצמצום. אבל משבא על מקומו, ליבו יתמלא בתחושות סיפוק ורוגע וירגיש את שמחת היהדות, ואך ורק מתוך הרגשה זו יפעל. לעולם לא מתוך הכרח וחובה (אלא אם כן יבין שהוא חייב את החובה וההכרח למען מטרות חייו – שעכשיו הם עבודת השם מתוך אהבה ושמחה). יחדל מלתור אחר הגשמיות, כי יבין שרק משיח יטעימו את טעם הגאולה. יבין שרק צדיק שכולו חידוש ופלא יש בידו למלא את מחסור ליבו. יבואו אז לנפשו הצרי והמזור לאחר כל שנות החולי.
 
אותו חולי שנפל אליו שלא באשמתו, וגם לא באשמת אלו שהתיימרו שביכולתם לספק לו את פתרון סוד ליבו – כי אלו לא נשמת דוד להם ולא הכירו את זכות רגשותיו, לא הכירו את הצורך הנואש שלו במזון מסוג כל כך אחר ושונה ממה שהורגלו אליו. אין לו טענות על אף אחד. שמח שבאה נפשו וקרבה אט אט אל אור גאולתה.
 
כי השפה שלו היא שפה של גאולה ואור, שפה של נאמנות אמת, שפה בה יש רק חיובי וכל כולה לב חי פועם ורוגש. כן. והם לא יָדעו ולא יודעים וגם כנראה עד ביאת משיח לא יֵדעו את זאת השפה. הוא גאול והם גולים, עדיין.
 
* * *
 
בוא, יקר, וכונן מלכותך
כי מלכות היא.
בוא והינשא בהיכל תפארתך,
כי הגיע אור הגאולה.
 
שנים שעברו עליך
בתוהו, בדממה, בשממה –
חלפו להן,
מצאת את לבבך.
 
אותו הלב
המלא בערגה וכיסופים
אל מה שמעבר להרים,
מאחורי הדממה.
 
מתוק,
את שאהבה נפשך חיפשת שנים
ולא מצאת,
כי פשוט לא ידעת היכן מחפשים.
 
בוא,
אהוב,
ועלה לגדולה,
באה עת הגאולה.
 
הופע את הופעתך המרשימה
ותן את לבבך
עכשיו, פתוח הוא לרווחה
מלא אור אהבה ושמחה.
 
אושר
ששנים רק התגעגעת אליו,
הנה,
הוא מנת חלקך.
 
בוא,
כי יש לבבות איתך.
אלו שהיו אחים לצרה –
כעת עימך גם בגאולה.
 
פרושות הידיים, מונפות ומושטות,
רק גע בהן.
פתוח הלב
והעיניים דומעות.
 
הבט אל תוך תוכם
ותראה בהם את שותפך
בציפורי נפשך,
בעומקי ליבך.
 
שים לב להשתקפותך בעיניו
והאמן,
לא אותך אתה רואה כי אם אותו.
כאן,
לא לבבך נגלה,
כי אם לבבו.
 
בוא אחי,
כי נגמרה המלחמה
והונחו כלי הנשק בנרתיקם
ושבו בנים לבית אבותם,
והנפש רגעה
והלב חזר לקצבו,
כי באה עת גאולה.