יום השואה חלק א’

בס”ד בזרה”ק

שואה רוחנית – חלק א

יום השואה מציין את מה שקרה לששת מיליון אחינו ואחיותינו היהודים שנספו בשואה, הי”ד. אי אפשר כמעט לתפוס בשכל את המספר האסטרונומי הזה – שישה מיליון… זה כמעט מספר תושבי/אזרחי מדינת ישראל כיום. אם נעשה הקבלה מספרית, זה כאילו להשמיד, חס ושלום, את כל התושבים פה במדינה… זה לא נתפס.

“ובכל דור ודור באים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם…” את המשפט המדהים הזה קראנו לפני יותר משבוע בליל הסדר, מתוך ההגדה של פסח. אכן, בכל דור ודור ישנו ניסיון ברור ובולט שמתובל באנטישמיות נוראה, שנאה ורוע, בניסיון להשמיד אותנו ח”ו.

הניסיון הלא מוצלח של פרעה לשעבד אותנו לנצח, המן הרשע שרצה להשמיד אותנו: “ישנו עם אחד מפורז… אומה אחת היושבת בדד”, מסעי הצלב בהם הייתה מגמה ברורה שיהודים ימירו את דתם ויתנצרו, אינקוויזיציה בה עונו ונרצחו יהודים רבים, ליל הבדולח, מאורעות תרפ”ט, עלילות הדם, שואה, רצח הספורטאים במינכן, פיגועים, סדאם חוסין, אחמדיניג’אד, נאצים, ניאו נאצים שמתכחשים לשואה ולרצח הנורא עלי אדמות (בטענות סרק ושווא כמובן) וגם כיום, פיגועי טרור , רצח נתעב ושפל לבני עמנו היקר.

הרבה ניסיונות קיומיים לאורך הדורות חווה ועדיין חווה העם שלנו. מדוע? משום שאנו יהודים. שאלתם את עצמכם פעם, מדוע רוצים להשמיד אותנו מתוקף היותנו יהודים? כלומר, האם אפשר לשנוא אותי כל כך לעומק עד כדי רצון להרוג אותי רק משום שאני יהודי? מהיכן זה בא? האם יש עניין רוחני ולא רק תירוצים כאלה ואחרים שמשתנים עם הזמן והאירועים, שלא פעם אנו ממציאים כדי לתרץ את השנאה הזאת? ובכלל, מה זה להיות יהודי? מה התכלית של יהודי בעולם הזה?

לאורך כל ההיסטוריה של עמנו, אנו רואים ששום רודן או רוצח חולני, גם אם ניסה והוציא לפועל כדוגמת היטלר ימ”ש, בסופו של דבר לא עלתה בידו. אנחנו עם סגולה. ילדיו האהובים של הקב”ה. בני ישראל שיצאנו ממצרים, משעבוד לגאולה, קיבלנו את התורה במעמד הר סיני כאשר כל נשמות היהודים (גם אלו העתידים להיוולד) נוכחו במעמד הזה. אנחנו העם הנבחר מבין שבעים אומות העולם. אנחנו אמרנו אז, במעמד הר סיני – “נעשה ונשמע”!

שרדנו את השואה למרות התופת והכאב, ששום שכל אנושי לא מסוגל לתפוס ולהבין. עם ישראל חי וקיים לעד לנצח נצחים!

השואה, אם כן, היא לא משהו פיזי-גופני-גשמי, אלא גם, ובעיקר, רוחני. שואה רוחנית פירושה – מוות רוחני. חידלון. רוצח פנימי שקט ביותר שמכרסם אט אט בנשמתנו, כמו גלי הצונאמי שדוהרים אל החוף במהירות עצומה ומפחידה ובדרך הורס, שובר, מנפץ ומשחית את כל הנקרה בדרכם. כך, לעיתים, גם אנו הורסים ומשחיתים את נשמתנו מבלי משים. והתוצאות, הרות גורל הן. הנזקים, בשואה שכזאת, הם רוחניים וקשים.

כי כשאדם מאבד את החיות שלו, את החשק והרצון לחיות, ורואה רק את חצי הכוס הריקה, מביט על החיים במשקפיים שחורות וחש ריקנות, עצבות, בדידות – גם זה נכלל בנזקי השואה הרוחנית וגורמיה.

אדם, אמנם, יכול לתפקד כפונקציה גשמית, אך במובן הרוחני הוא מהלך כ”חי המת”. הוא יכול לבצע פעולות שונות כמו רובוט בלי להתייחס להיבט הרגשי, כאילו שהוא לא קיים. ובני אדם, כידוע, אלופים בתירוצים והמצאות, בהקמת חומות הגנה ומגננות לאינסוף. וחיים מכוח האינרציה.. בלי שום טיפת חיות…

חוסר הרצון לחיות הוא אמנם קיצוני ומהווה סוג וביטוי של שואה שכזו. אבל, גם אם נסתכל על הספקטרום הרחב, ולא בהכרח הקיצוני, כדוגמת דיכאון, ייאוש, רדיפה עצמית וכן הלאה – נגלה שאף הם מהווים שואה רוחנית, מכיוון שהם מחלישים ומדכאים את הנשמה, וגרוע מכל, ממיתים אותה.

אדם צובר ערמות של תסכולים, פחדים, ייאוש ועצבות. והנשמה, כיצד זה משפיע עליה? היא הולכת ונחלשת, מתעייפת ואפילו דועכת. לחץ נפשי וסטרסט, פחדים וחרדות מתישים הכי הרבה את האדם . אז מתחילה הבריחה – על כל גווניה ושלוחותיה – אלכוהול, סמים וכדומה, העיקר לא להתמודד עם המציאות שטומנת בתוכה את האמת, כי היא הרי ‘מפחידה’.

אבל הרבה יותר מפחיד וקשה לחיות עם השקר, הזיוף והמוות הרוחני. הנשמה זועקת ‘הצילו!’, אבל אנו מתעלמים, בוחרים שלא להתייחס, או לחילופין, מחפשים פתרונות אינסטנט שברוב המקרים רק ממשיכים להמית את הנשמה, משום ששורשם של פתרונות אינם אמת.

ואז אתה רואה אותם, את האנשים, עפים כמו עלה נידף ברוח, בלי חשק לקום מהמיטה ולעשות פעולות בסיסיות ופשוטות. האין זו שואה רוחנית? האין זה חידלון של הטוב? האם כך הורגלנו לחשוב ולחיות, או שכך אנו בנויים מראש – חלשים ורפויים?

ביום השואה שחל השבוע, בתוך כל חשבון הנפש שאנו עושים ביום זה, כמדי שנה על מה שאירע לנו בשנות הזעם, ניתן מקום בחשבון נפש זה גם לצד הרוחני שלנו, למקום בו נמצאת הנשמה המוארת שלנו. נסתכל על סולם העדיפויות שלנו ונראה היכן ממוקמים השאיפות והרצונות, אם הם לא הספיקו להיעלם אי-שם מכל הקורה אותנו.

והמטרה כמובן אינה לשקוע חלילה במרה שחורה. ההיפך! עלינו להתבונן בישוב-דעת מתוך רצון כנה וכוונות לשקם ולטפל, להתבונן היטב ולא לתת לחידלון, למוות הרוחני לשלוט בנו. להבין שביום הזה – יום השואה, היה רצון להשמיד אותנו בגשמיות, לא ניתן יד גם לרצון הזה מבחינה רוחנית.

אחד הדברים שגורמים למצב זה הוא חסרון האמונה. ואם נדייק ה-דבר בהה היידיעה שגורם ואחראי לזה הוא ‘האמונה’!! אדם שחי ללא אמונה – חייו אינם חיים והם מלאים בייסורים (גשמיים ורוחניים כאחד) אומר לנו רבי נחמן מברסלב.

אז איך מתמודדים? איך משיגים אמונה? איך מחזקים אותה ביום הזה ובכלל? בשתי מילים: בגן האמונה.

בוודאי שמעתם על הספר של הרב שלום ארוש, בו הוא עונה על השאלות מן הסוג הזה, ומסביר גם על הדרישה ההכרחית בחיינו להיות בשמחה אף על פי

ולמרות הכל! זהו ספר שנותן תקווה ודרך חיים ממשית, תפישת עולם יציבה, אמיתית וכנה. חיינו הרוחניים חשובים לא פחות מאלה הגשמיים, ואולי אף יותר, מכיוון שהם מעניקים את החיות, הלב והנשמה וכמובן את השמחה. אי אפשר לעמוד מנגד. יהודים רבים ששרדו את השואה (שומרי מצוות ושאינם) בסיפורם האישי מספרים על כוח האמונה, הניסים הגלויים וההשגחה הפרטית שליוו אותם אז, והיום.

יום השואה, אותו אנו מייחדים לכאב והאובדן הנורא, טומן בחובו מסר עצום, מסר של אמונה, חיים והמשך קיום! לא רק בפאן הפיזי כאמור אלא ובעיקר בפאן הרוחני מנטלי כאינדיבידואלים וכעם.