העוקץ שבדבש

ככל שהצרות גברו והחגורה
התהדקה סביב צווארנו, הרגשנו
צורך עז למסור את הנפש ולא
לוותר על הגחלת הבוערת בקרבנו.
כי יש דבש, אבל יש גם עוקץ.
 
 
מפורסם המשל המספר על השמש והרוח שהתווכחו ביניהן, מי מהן תצליח להוריד את מעיל הפרווה מעל גופו של אדם שפסע לו ברחוב. בתחילה ניסתה הרוח את כוחה, היא נשבה בעוצמה חזקה והעיפה את כל הנקרה בדרכה. כובעו של האיש עף והוא נאלץ לרוץ אחריו מספר פעמים, אבל את המעיל לא עלה בידה של הרוח להסיר ממנו. אדרבה, ככל שגבר הקור והרוח התחזקה היא השיגה, בעצם, מטרה הפוכה – האיש התכרבל בתוך מעילו עוד יותר. הרוח ניסתה שוב ושוב את מזלה, עד שנאלצה להיכנע ולפנות את מקומה לשמש.
 
השמש שלחה את קרניה החמימות אל היקום, חיממה והוסיפה לחמם עד שהאיש החל לפתוח את כפתורי המעיל בזה אחר זה. השמש הוסיפה ללטפו והאיש החל לנגב את אגלי הזיעה מעל מצחו, חש את החום בכל גופו ו.. פשט מעליו את מעיל הפרווה.
 
את המשל הזה סיפר הח"חפץ חיים" זצ"ל כשמסר בצידו: בשעה שעם ישראל מהווים מושא לשנאת הגויים ולרדיפתם, הדבר רק מחשל אותם וממריץ לשמור על התורה והמצוות. ככל שהצרות גברו והחגורה התהדקה סביב היהודים, זה גרם להם יותר למסור את נפשם ולשמור על הגחלת באש ובמים, לדבוק באמונה זכה ואיתנה. אך הסכנה התחילה כאשר באו תקופות טובות על עם ישראל ואומות העולם התייחסו אליהם יפה, שיתפו אותם בעסקיהם וכיבדו אותם. או אז, כשהופיעה לה השמש, הייתה סכנה גדולה שאחיזתם בתורה תדעך והם יתחקו אחרי האומות, מה שבסופו של דבר אכן קרה, לצערנו. לכן רבים מגדולי ישראל לא תמכו באומות שהיו לטובת היהודים והכירו בזכויותיהם, משום שברוב הפעמים לא הצליחו יהודים לעמוד בפיתוי והלכו בעקבות הגויים, מתוך מחשבה ש'בעצם, למה לא? שום דבר רע לא יקרה…' מה שגרם ליהודים רבים לאבד את זהותם היהודית ואת הגחלת המגנה, כי כשהכל מסביב נראה ורוד לא ניתן להבין מה גרוע ומה ההשלכות של התערבות עד כדי התבוללות עם אומות העולם. כך מטשטשים הגבולות, וההמשך עצוב למדי, כך אנו מאבדים רבים וטובים מעמנו שמתבוללים ומאבדים את זהותם וזהות ילדיהם והבאים אחריהם.
 
התורה הקדושה מספרת בפרוטרוט כיצד מתכונן יעקב אבינו למפגש עם עשו אחיו וארבע מאות אנשיו. יעקב נערך על ידי דורון, תפילה ומלחמה. היא אף מפרטת תכסיסי מלחמה שונים, את תוכנן של התפילות ותכולת המתנה. ולא לחינם הדבר, שכן הכל נכתב כרמז בשבילנו, לכל מה שיקרה עד ביאת גואל צדק בקרוב.
 
יעקב אבינו ע"ה מתפלל במילים אלו: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו". ושואלים המפרשים – מדוע היה צורך לומר "מיד אחי", הרי ידוע שהיה לו רק אח אחד, ואם כן זה ברור מאליו שהכוונה לעשו ולא היה צריך להזכיר זאת שוב לאחר שכבר אמר "מיד עשו"? ומסביר בעל "בית הלוי", שכאשר שמע יעקב שעשו בא לקראתו, הוא הבין שהוא עשוי לנהוג עימו באחד משני האופנים הבאים: או שיבוא אליו בפנים של מלחמה, או שיבקש לערוך עימו התפייסות וירצה לגור ביחד בשלווה.
 
יעקב אבינו חשש משתי האפשרויות. כמובן שהוא לא רצה להיהרג, אך באותה מידה הוא חשש מאהבתו של עשו ופחד שינהג עימו בטובות, לכן הוא מתפלל בכפילות: "מיד אחי" – מהאהבה שלו, ו"מיד עשו" – מהפחד שמא יחפוץ להורגו. בזה מלמד אותנו יעקב אבינו יסוד חשוב, כשהתפלל קודם שיינצל מאהבת אחיו, ומוכיח לנו שהתקרבותו של הרשע גדולה יותר מסכנת ההרג. כי בעוד עשו הרשע מהווה סכנה לגוף, הרי שעשו האח האוהב מהווה סכנת כליון הנפש. על זה אמרו חכמינו ז"ל: "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו". מי שהורג בן אדם גורם לו לאבד את העולם הזה שלו. לעומת זאת, מי שמחטיא אדם אחר גורם לו להפסיד את העולם הבא שלו.
 
שנאת ישראל בכל הדורות נועדה כדי להגן על עם ישראל ולשמור על ייחודיותו. אין לשנאה זו כל הסבר הגיוני, חוץ מהעובדה שזוהי מלחמת הטומאה בקדושה. כל מה שיעשה היהודי, לא ימצא חן בעיני הגוי ולא ישביע את רצונו. זה מדגיש עד כמה זוהי מלחמה בלתי מוסברת, בדיוק כשם שאש ומים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כך מלחמת האומות בישראל, ואת זה רואים בחוש.
 
גדולי ישראל בכל הדורות חששו משוויון זכויות שהעניקו לנו האומות, שכן הם חזו מראש את ההתבוללות שתבוא בעקבות זאת, ואת ההליכה העיוורת בדרכי העמים, תוצאה ישירה של למתן השוויון. כך מסופר על בעל התניא זצ"ל שפעל על ניצחונו של קיסר רוסיה, אף על פי שלכאורה זה לא היה נראה כטובת היהודים. גם המגיד מקוז'ניץ זצ"ל התפלל על מפלתו של נפוליון, למרות שהוא היה נושא את דגל מתן השוויון ליהודים. כיצד אפשר להסביר זאת? נוכל להבין זאת על ידי הצצה קלה בין דפי ההיסטוריה היהודית ומבט קל על האחוזים הגבוהים של ההתבוללות, בעקבות 'טוב הלב' שהנהיג נפוליון במקומו.
 
במשך הדורות היו, ועדיין ישנם, יהודים הסוברים כי ככל שנתקרב לאומות העולם כך ייטב לנו יותר. אך זה לא נכון בכלל, משום שעם ישראל דומה לשמן שאינו מתמזג לעולם עם שאר המשקים. ומאז שקיבלנו את התורה, קיבלנו בעצם את המסך המבדיל בינינו לבין אומות העולם. אין דברים אלה נאמרים מתוך התנשאות חלילה על פני הגויים, אלא רק בגלל התפקיד שהוטל על עם ישראל – להיות אור לגויים. המגדלור לכל אומות העולם. הסרת המסך, טשטוש הגבולות, הובילו להתבוללות, שאפילו בימים הקשים לעם ישראל – בשואה הנוראה, הגרמנים בדקו כמה דורות אחורנית כדי לוודא שהאדם אכן שייך לעם היהודי, והשמידו במיתות משונות ואכזריות למעלה משישה מיליון יהודים. ופלא הדבר! כי מי היה מאמין שהמדינה התרבותית ביותר, שהנימוסים היו נר לרגליה, מדינה שבה קמו האגודות ההומניטאריות הראשונות למען בעלי חיים, מי חשב שהיא תקים את המשחטות הגדולות ביותר ותשחט בני אדם, ועוד בכזאת אכזריות?!? הרי בקלות אפשר להבחין בשנאה הגדולה, גם לאור העובדה שאף אחד אינו צועק ברחובה של עיר מתוך בוז: "צרפתי" או "ארגנטינאי!", אבל כן צועקים 'יהודון!' ויורקים לכל עבר. כן גם היום! זוהי ההלכה של עשו שונא ליעקב שנאת עולם. אך עם זאת, זה מה שמדרבן אותנו להישאר איתנים באמונה שלנו.
 
ולסיום, שואל רבי אלחנן וסרמן, השם יקום דמו: "אנו אומרים במוצאי שבת (בהבדלה) 'המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים' – מה הקשר בין הקבוצות? הרי אור וחשך זה דבר טבעי, וישראל לאומות זהו לכאורה דבר פוליטי. אלא, כשם שאין אדם בעולם שיוכל לקצר את היום והלילה, כך אי אפשר לקרב בין עם ישראל לעמים, ואלו שניסו זאת איבדו את דרכם וכמובן שלא הצליחו".
 
לכל גורם המאיים לנתק את כלל ישראל מהתורה ומאמונת אבותינו – הכריזו בקול רם: ''לא לדבש ולא לעוקץ!'', מכיוון שצריך להיזהר מאוד מהעוקץ שבא עם 'הדבש' הזה. יהי רצון שנתחזק ובורא עולם יעזור לנו לשמור על הייחודיות שלנו כעם שצריך להאיר לגויים ברצון ומתוך השקט ושלווה, אמן.
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"