לאהוב אותה באמת

מרחוק, יש לי עין טובה והרבה כף
זכות על הארץ ותושביה. אבל בארץ,
הנטייה הטבעית היא להתלונן ולקטר.
אני רוצה לחיות בחיבור אמיתי איתה,
להתרגש ממנה ולשמוח בה באמת.
 
 
בשבת שעברה, כשהיינו אצל אמא שלי 'בחוות דריבן' שבחברון, 'זרקתי' לעבר חברתי את המשפט "איזו אשת חיל את". רציתי לתפוס שתי ציפורים במכה אחת – גם לפרגן לחברה וגם להיות מחוברת לזמן, הלוא הוא 'שבוע התפארת' במהלך ספירת העומר שבו רצוי להרבות במילים טובות.
 
התשובה שקיבלתי הפתיעה אותי, אפילו שבדיעבד הייתה ברורה מאליו. "אני לא צריכה לעשות הרבה כדי לזכות בתואר הזה" היא ענתה, "עצם זה שאני מתהלכת כל היום ליד אימותיי – שרה, רבקה ולאה, כבר מקפיץ אותי מדרגה בזכות קרבתן".
 
תשובתה הובילה אותי לחשוב שוב על המושג שנקרא 'אהבת הארץ'.
 
בתור חוזרת בתשובה וכמי שגדלה בתל-אביב רוב חייה, המושג הזה היה רחוק ממני די הרבה שנים. הוא התבטא בעיקר באהבה ובחיבור שלי לעיר תל אביב ולרחובותיה שהכרתי ככף ידי. הרגשתי שזה הבית האמיתי שלי, אך כמובן שזה לא היה בהקשר לתורה ולאלוקים.
 
הזמנים בהם הרגשתי את אהבת הארץ בוערת בעצמותיי היו דווקא כששהיתי מחוץ לגבולותיה של ארצנו היקרה. וככל שארך הזמן שנעדרתי ממנה, כך גדלו הגעגועים אליה. ממש כמו אהוב שעצם חסרונו מעיב על ההנאה של גילוי החדש והשונה בארץ זרה.
 
תמיד מרחוק יש לי עין טובה והרבה כף זכות על הארץ ותושביה. בארץ, לעומת זאת, הנטייה הטבעית היא להתלונן, לקטר ולפעמים גם לחטוא בלשון הרע לצערי.
 
תל אביב הייתה ועדיין סוג של מרכז עבורי, אפילו שאני כבר לא גרה שם כבר כמה שנים. אבל מרכז הוא דבר יחסי, כמו שמוכיח המונולוג שאני מקיימת מדי פעם ושחוזר על עצמו כמו איזה קטע ממערכון של 'הגשש החיוור', וזה הולך בערך ככה:
 
"מתי את מגיעה למרכז?" אני שואלת את חברתי מקריית-ארבע/ ירושלים/ תקוע /דרום הר חברון/ איתמר וכו'.
 
"אני כבר במרכז, יקירתי" היא עונה.
 
"אם את במרכז, אז איפה אני?" אני מתבלבלת.
 
"את בשפלה" היא מתריסה, כמו רומזת על המצב הרוחני באזורנו…
 
בשנים האחרונות התוודעתי לקומץ אנשים שממש חיים את אהבת הארץ. אנשים שמוסרים את נפשם באמונה שלמה ואהבה אמיתית לאדמת אבותינו. אנשים שמקיימים כל יום, עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, שנה אחר שנה, את הערך הזה במלואו. אנשים עם אידיאלים גדולים ואמונה חזקה שמחנכים את ילדיהם בד בבד על ערכי התורה, קיום המצוות, חיבור לקדוש-ברוך-הוא, והכל דרך אהבת הארץ ויישובה.
 
למדתי להעריך את האנשים הללו ואת פועלם, וההכרות הזו הניבה מחשבה לגבי חינוך ילדים תחת הכותרת אהבת הארץ. ניסיתי לבחון, האם לילדים הגדלים תחת שליחות ומסרים כה חזקים יש תחושה חזקה יותר של מימוש יהדותם?
 
אולי, כתשובה לשאלותיי, שלח לי השם שליח בדמות בחור צעיר כבן עשרים, שסיפר לי את סיפור חייו. הוא נולד בבני ברק להורים חוזרים בתשובה. הם לא היו חרדים, אך בילדותו למד במוסדות של החינוך החרדי. כל חייו הרגיש צורך לחפש את המסלול המתאים לו, וכך הוא נדד בין מסגרות חינוך שונות עד שהגיע למכינה בבקעת הירדן. שם התוודע לחיים חקלאיים ולבני נוער "מתנחלים". בפעם הראשונה בחייו הוא הרגיש שהכל מתחבר לפאזל אחד שלם, נכון ואמיתי. העשייה המעשית והפיזית גרמה לו בפעם הראשונה בחייו לרצון ותשוקה עזה ללמוד תורה. הוא הרגיש בחיבור של כל החלקים – הקדוש-ברוך-הוא, הארץ והתורה, ונפתח לו עולם ומלואו. לאחר מכן, כשהתגייס לצה"ל, נתנה לו ההכרה החדשה כוחות לעבור את התקופה הזו עם מטרה, משמעות ושליחות.
 
הסיפור שלו גרם לי לחשוב על ילדיי ועלי. איזו דוגמה אני נותנת לילדיי בנושא? איך זה בעצם מתבטא אצלי? מה הם לומדים ממני, הלכה למעשה, בחלק הזה של המשוואה?
 
ביני לבין עצמי, אני חייבת להודות שזה לא הצד החזק שלי… אבל אני גם יודעת שיש בי מקום שהיה רוצה להעיז לפרוץ את הסכר ולתת לתשוקה לארץ לזרום, לסחוף אותי לחיות בחיבור אמיתי איתה, להתרגש ממנה ולשמוח בה באמת.
 
ועד שזה יקרה לי, בקרוב ב"ה, אני משאירה לסבא אדי דריבן ולסבתא שרה חיה (אמא שלי) להוות דוגמה ומופת להוויה השלמה של רוחניות, פנימיות ותורה, חיבור לריבונו של עולם ואהבה לאחת והיחידה…
 
ארץ ישראל.