דלת אל החופש – פרשת השבוע בהר בחוקותי
העולם הזה רודה היטב באנשים המתמסרים אליו. הופך אותם לעבדים וקושר אותם בעבותות. אבל לכל אחד ניתנה הזכות לצאת לחופשי, בפני כל אחד נפתחת הדלת אל החופש!
הוא היה התגלמותו של 'חמור גרם', ולאו דווקא במשמעותו התורנית.
המשרה הלחוצה תפסה את כל יומו, לרבות הלילות שהיו מתמשכים כמעט עד שחר, בואכה יום עבודה נוסף, מוקדם וללא פשרות. העבודה, בשר מבשרו וצלע מצלעותיו. איננו רואה מאומה מעבר להר המטלות ולתלוש המשכורת התופח מאחוריו. כל אימת שניסה מאן-דהו להזכיר בפניו זוטות כמו בריאות, משפחה, אולי משהו לנשמה, פטר אותו בשאלת הנצח הבלתי מנוצחת: 'מאיפה- אתה- חושב שאני- אביא- פרנסה?…'
מה שלא הצליחה שום בריה לעשות, עשתה מסכת פיטורין. כך ללא כל הקדמה, קיבל האיש מכתב פיטורין 'עקב צמצום עובדים'. בין לילה מצא עצמו נטוש מהררי מחויבויותיו, פנוי לחלוטין וחף מכל עיסוק. בשנה ההיא, שנת שבתון כפוי, רכש מיודענו את הנכס היקר מכל: הוא למד בחוש וגם ראה איך הפרנסה עושה – ברצון השם, את דרכה גם בערוצים בלתי מוכרים. הוא למד איך להרים מדי פעם ידיים ולהאמין.
* * *
אם רצונך לדעת מהותו של אדם, בדוק נא מה הם הדברים החשובים לו.
החיים מוקפים טבעות טבעות של עיסוקים. לא כולם זוכים מצידנו ליחס שווה. יש חשובים יותר, ויש פחות. כן, ויש גם דברים שאינם חשובים כלל ועיקר. אם הזדקקנו להם, הרי שאין זו זיקה של ממש, רק כדי יציאת ידי חובה, ותו לא.
היכן שההתעניינות שלנו שקועה, שם אנחנו. לכן משתדל 'העולם-הזה', מצידו, לצוד אותנו באמצעים שונים ומגוונים, לגרום לנו לרוץ אחריו ללא הרף, להתעסק בו ולהתעניין בו. אדהכי והכי נקשרים בינינו לבינו קשרים הדוקים ונפתלים. אדם כרוך אחרי ממונו, ביתו, סיפוקיו, פרנסתו ועוד ועוד זוטות. כשיש לו, הרי הוא שמח ומאושר. כשאין לו, הרי הוא עצב וחש אובדן.
עד כאן מסכת חיצוניות.
לפני ולפנים מכל זה, מסתתרים בפנימיותו של כל יהודי החיים בעצמם. מידות טובות, מחשבות קדושות, חיות אמיתית, אמונה, ביטחון, ועוד ערכים יהודיים המסוגלים לקשור את הנפש אל אביה שבשמים. העניין הוא, שמרוב המולה ושאון שיוצרים סביבם ענייני החומר, שוקעת ונשכחת קולה של הנשמה במעמקי הלב. זה מה שעושה את האדם קשור בכל מאודו בחומר, ומתעלם בכל הווייתו לעולם הרוח. עבד עבדים לצרכים האינסופיים שמעמיס עליו העולם הזה.
ציר המרכז של המצוות
לפיכך, ומשום כך השית עלינו בורא עולם ברחמיו תרי"ג מצוות. החיוב במצוות כורך אותנו בקשרים ובעבותות של עבדות נעלה אל השם יתברך. זוהי חירות אמיתית. משום שבאותה מידה ובאותם אמצעים עימם משתדל העולם החומרי לכרוך אותנו אחריו, כך מעניקה לנו התורה הקדושה את ההזדמנות להיות כרוכים אחרי השם. היכן שתהיה ההתעניינות שלנו ממוקדת, שם נהיה. ואם המצוות הן שיעסיקו אותנו, הרי אנו עבדים להשם.
"כל מצוותיך אמונה" – ציר המרכז של המצוות כולן הוא נקודת האמונה הבוערת ומתלהטת בפנימיותה של כל מצווה. ונקודה זו, שבת שמה. שבת היא מעין גילוי דעת. אם בכל ימות השבוע קשה לזהות לאיזה עולם משתייכת הנפש, אם לעולם החומר הקונס עליה את טרדותיו, אם לעולם הרוח והאמונה, הרי שבאה שבת באה מנוחה. אז, כששומט כל יהודי את ענייניו ומפקיר עצמו לזרועות האמונה, או אז ברור כשמש – יהודי עבד השם הוא.
הופעתה של כל שבת במערכת ימות החול, יש בה כדי לערער ולנער את ההתקשרות הכפויה בעומסי החומר. כל שבת מנערת ומנתקת קשרים ועבותות שנקשרו בין הנפש לעריצי החומר והגשם. כך יכול יהודי לשמור, ולו במעט, על חירותו. אך כדי להפוך את השבת לחלק קבוע ומשפיע יותר בנפש, יש צורך להכניס אותה אל החיים פנימה. ואת האפשרות הזו מעניקה לנו מצוות שמיטה.
השמיטה תשנה אותך
חקלאים, ניתן לומר שנשמתם מושקעת יחד עם ממונם בין רגבי השדה. הם עובדים בה יומם, ובוכים עליה בלילה. חורשים, זורעים, משקים, וממתינים ליבול משובח. שש שנים עובדים ומטפחים, ובשביעי מצווה עליהם התורה הקדושה לעמוד בצד, להרים ידיים ולהניח לפרי עמלם לצלול אל תהומות ההזנחה. שנה תמימה של אפס השתדלות, איך יתכן?!
אולם דווקא באותה שנה בורה ונעדרת עיסוק, דווקא כשפרי העמל עלול לרדת לטמיון והרכוש כולו שרוי בסכנה, כאן בדיוק מוצא החקלאי המסור את אוצר חייו, האמונה. שנת השמיטה מלמדת את איש האדמה קודם כל להיכן הוא שייך ומיהו. אינך עבד השדה, כי אם בעל שדה – בעל אמונה, עבד השם. מעבר לכך, לומד החקלאי שישנם ערוצים נוספים של שפע. השם יתברך יכול לפרנס גם מחוץ לארגזי המלפפון והגזר.
שמיטה כשמה כן היא, לשמוט ולהזניח את כל אותם קשרים כפויים שארג סביבנו העולם הזה במסירות עריצית. לגלות שהקשר היחיד אליו אנו מחויבים וממנו אנו חיים הוא קשר האמונה והביטחון. מעבר לכך אין בעולם שום דבר הכרחי! והתגלית הזו היא המתנה היקרה ביותר שיכול נברא לקבל.
נכון, לא לכל אחד יש בחצר האחורית שדה לשמוט אותה בשמיטה. אבל כן לכל אחד יש ערוגות מלאות של דאגות וצרכים בהם ניתן בהחלט לקיים מצוות שמיטה. שמיטה מסוגלת לשנות את איש השדה מקצה לקצה. לפתוח בעולמו צוהר לעולמות חדשים ומפתיעים של אמונה וחירות. ואם נלמד איך לקיים גם בחיינו האישיים שמיטה, לוותר לפעמים על הצורך הכפייתי 'להסתדר', להצליח, לדחוף עניינים מתוך לחץ, השמיטה הזו תחולל בנו שינויים כבירים בעזרת השם.
עניין שמיטה נסמך להר סיני משום שזהו ציר המרכז של כל אחת מתרי"ג המצוות. וגם, מכיוון שזהו המפתח לחיי אמונה ולכל מסכת יהדות. השמיטה מסוגלת ללמד אותנו מה שלא הצלחנו ללמוד בשום מקום אחר. רק מתוך שמיטה ניתן לחוות בחוש איך אמונה מזינה יותר מכל מאכל, מפרנסת יותר מכל פרנסה, ויציבה יותר מכל עוגן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור