ההזמנה

אוכלים, שותים, רוקדים, אבל מה
מחכה בסוף? מה נקבל מכל התסרוקות
המעוצבות, הניתוחים הפלסטיים
והשעות במכון כושר לחיטוב הגוף? צריך
להתבונן בהזמנה.
 
 
רוני הביט בהזמנת בר-המצווה שלו שהגיעה זה עתה מבית הדפוס בגאווה. בעוד ארבעה שבועות הוא יהיה בן 13. ללא ספק, רוני הוא המוקד בהא הידיעה של הימים הקרובים, תשומת הלב של כולם מופנית אליו ורק אליו. שמו הודפס באותיות מודגשות בראש ההזמנה, פי ארבע מכל מה שכתוב בהזמנה.
 
תשע שנים לאחר מכן. רוני מחכה עכשיו להזמנה שונה. הפעם, שמו מופיע בגדול בצד השמאלי של ההזמנה, ושם הכלה לעתיד בצד ימין. גודל האותיות הפעם הוא פי שניים מכל מה שכתוב בהזמנה.
 
חמש-עשרה שנים קדימה. רוני ואשתו יושבים במטבח ומכינים את ההזמנות לבר המצווה של בנם. הפעם, השמות שלהם מופיעים בתחתית ההזמנה, בדיוק באותו גודל של כל שאר הפרטים.
 
עשרים וחמש שנים חולפות. הפעם, רוני ואשתו הם סבא וסבתא ששמם מופיע באותיות קטנות עוד יותר במקום הכי נמוך בהזמנה לבר המצווה של נכדם.
 
רוני, כבר בן 60 פלוס אך עם הרבה יותר תובנות וחוכמה שצבר בשנות חייו, יושב עם ההזמנה לבר-מצווה של נכדו, בוחן אותה מקרוב. אנחה יוצאת מפיו. בהשוואה להזמנות מהשמחות הקודמות, עכשיו השם שלו כתוב באותיות קטנות מאוד איפשהו שם למטה בהזמנה. "מה התקווה של העולם הזה?" הוא שואל את עצמו. "המיקום הבא הוא לא בתחתית ההזמנה, אלא שני מטר מתחת לאדמה!"…
 
רוני, אחרי שישה עשורים בעולם הזה, הגיע בעצם למסקנה שהגיעו אליה חז"ל הרבה שנים קודם לכן: "עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (פרקי אבות ג, א). ועקביא ממשיך ומלמד אותנו על מידת הענווה באומרו: "מאין באת? מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה".
 
אז על פי עקביא בן מהללאל, רוני לא טעה: אדם כל הזמן צועד אל נקודת הסיום שלו כאן בעולם הזה. כל כל יום שחולף מקרב אותו אל מותו ואל מקום מנוחתו – הקבר, בדיוק כפי ששמו שינה את מקומו בהזמנות – מראש ההזמנה לתחתיתה.
 
מדכא ומייאש, נכון? האם לזה אנו מחכים? זה המקום אליו מתקדמים?
 
מדי פעם, אנחנו חוגגים וחווים כיף בחיים – אוכלים, שותים, רוקדים. אבל הסוף המר הזה – אוכל לתולעים, זה מה שמחכה בסוף הדרך? זה מה שנקבל מכל ההשקעות על תסרוקות אצל מעצבים מוכרים, ניתוחים פלסטיים, שעות רבות בחדר כושר לחיטוב הגוף?
 
אם ההשקעה של האדם היא בחיצוניות – בגוף ובאיך שהוא נראה, אז העתיד שלו בהחלט עגום, מדכא ומייאש. הגוף, כידוע, מתחיל תהליך התנוונות תמידית כבר מגיל 35 עד סוף ימיו בעולם הזה. אז מה הפלא שאנשים מדוכאים? מי שחי עד גיל 85 מבלה את 50 שנות חייו בצפייה בגוף המתנוון והבוגדני. להתבגר, מנקודת מבט גופנית שכזו, זה לא הסרט שהיינו רוצים לראות.
 
כוח המשיכה מושך את האדם למטה. רבי נחמן מברסלב מסביר, שכוח משיכה זה מושך באופן טבעי את האדם לעצבות וייאוש.
 
אבל הנה החדשות הטובות: אמונה היא מעל הטבע! כוח משיכה רוחני מושך את האדם למעלה. לכן, כדי לברוח מהגורל המר של הגוף, על האדם לאמץ חוש התמצאות רוחני בחיים, להדגיש את הצד הרוחני – הנשמה שבו, ולא את הגוף.
 
בואו נחזור לדבריו של עקביא בן מהללאל.
 
"דע מאין באת ולאן אתה הולך" – האני האמיתי שלך היא הנשמה, שעל פי הזוהר היא חלק מבורא עולם. זה מעודד. כי השם הוא נצחיות אינסופית, לכן גם הנשמות שלנו הן נצחיות, הן לא מתות אף פעם. הגענו מהמקום הכי גבוה שישנו בעולמות הרוחניים – מתחת לכסא הכבוד, שם שורש כל הנשמות. נשמותינו נשלחו לעולם הנמוך והשפל הזה כדי לבצע את השליחות שניתנה לנו: ללמוד אמונה. אחרי ה-120 כשמסע מילוי התפקיד שלנו בעולם מסתיים, נחזור לעולמות העליונים, שם ניתן דין וחשבון לבורא עולם על כל מעשינו, כל מה שעשינו בזמן שהותנו כאן.
 
התסריט הרוחני נשמע הרבה יותר טוב מזה של הגוף, שכל מה שמצפה לו בקו הסיום הוא קבר מלא בתולעים. בניגוד לגוף שמתנוון ונמשך למטה עם השנים, נשמה ששואפת לאמונה נמצאת בתנועה תמידית כלפי מעלה. וכמו יין טוב, כך גם הנשמה – והמוח בו היא שוכנת – משתבחת עם הגיל. לא פלא שמנהיגים רוחניים רבים גם כשהם מגיעים לשנות התשעים והמאה של חייהם הם בעלי מוח צלול ובהיר.
 
כל אחד מאיתנו קיבל את חופש הבחירה להחליט באיזה כיוון הוא רוצה לצעוד – למעלה או למטה. השתמשו בכוח זה בתבונה.
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, לייזר בימס