צדיקים עם חולצות טריקו

כל שנה, כשאני חוזר מאומן-ראש-השנה אצל רבי נחמן מברסלב, שואלים אותי שוב ושוב, "מה מיוחד באומן?" התשובה שבפי, תמיד, היא: "הקהל! הקהל המיוחד שמגיע לשם ומה שקורה איתו שם". בראש השנה תשע"ב התלבשה התשובה הזו בחוויה מיוחדת שחוויתי בליל שבת שחל במוצאי ראש השנה.
    
בתפילת ליל שבת הצטרף אלי בני, ואחרי התפילה הציע לי להצטרף לארוחה של חבורתו. קיבלתי בשמחה את ההזמנה. הנה הזדמנות נאה לגוון את שגרת הסעודות במתחם "שיינר" (המתחם שסיפק אוכל לכל באי הקיבוץ בכל ימי שהותם באומן). עשינו דרכנו ברחוב פושקינה המואר באור דל שהדגיש את פניהם המאירות של אנשי הקיבוץ על רקע הרחוב האפלולי, עמוסים בערכות מזון מהמתחם. פנינו לרחוב צדדי, אפלולי יותר, ומשם לשביל, ומשביל לחצר, ומחצר לחצר – עד שהגענו אל הבקתה בה שכנה הקבוצה. החבורה כבר הסבה לשולחן מתחת לסככה בחצר. אור קלוש האיר את פני הסועדים. כשהגענו, הוסיפו שולחן וספסל מאולתרים והצטרפנו אל הסעודה. המאכלים היו ערבים והאווירה הייתה מרוממת ונעימה. בחצות, בערך, הרגשתי שהקור מציק לי והעייפות מטפסת עלי. ביקשתי מבני שנברך ברכת המזון ושילווה אותי אל חדרי.אחרי שסיימנו רצינו לצאת, אך מתוך אפלולית החצר הגיחו שני בחורים, כנראה היו בדרכם לבקתה אחרת, ונעמדו מולי. הם היו לבושים חולצות טריקו הדוקות לגוף ולראשיהם כיפות ננ"ח גדולות (כיפות נח-נחמן מאומן). אחד מהם הדיף ריח משקה חריף פנה אלי ושאל: "הרב, אפשר לשאול שאלה?"
 
"אינני רב" עניתי לו, "אך שאל, אולי אדע לענות לך". 
 "שתיתי יותר מדי, מה לעשות?" 
 "שכב לנוח מעט וזה יעבור".
 "לא, לא הרב, לא זאת הבעיה. מה לעשות נגד הגאווה שהורגת אותי?"
 
הבנתי שהבעיה מורכבת יותר. "אספר לך סיפור", אמרתי לו, "ואולי ממנו תבין מה לעשות". וכך סיפרתי לו על חבר שלי שהיה באומן בראש השנה לפני מספר שנים. אותו חבר הוא כהן והוא נכנס לבקתת הכוהנים שהייתה אז יותר קטנה ויותר קרובה לציון הקדוש. והנה, ניגש אליו אדם גדול ממדים שכיפה זעירה על ראשו ושאל: 'הרב, אפשר לשאול אותך שאלה?'. "אינני רב' ענה חברי, 'אך שאל ואולי אדע להשיב'. 'הרב איך עובדים על מידת הגאווה?' שאל המגודל.
 
"חברי נתן לו מספר עצות, והמגודל המשיך, 'אני אדם חילוני. יש לי בית ספר לכלכלה, לא חסר לי כסף, אני מאוד מצליח, אבל יש לי בעיה. אני רב עם אנשים ולא מסתדר עם אף אחד. יום אחד אשתי עיינה בעלון וקראה בו כתבה על הקיבוץ באומן בראש השנה. הכתבה מאוד הרשימה אותה והיא הציעה שאסע גם אני לאומן. דחיתי את עצתה בטענה שאינני דתי, ובכלל, מה לי ולאומן?! אבל היא המשיכה להפציר בי וידעה לספר שיש שם צדיק גדול שרבים באים אל קברו ורואים אצלו ניסים ונפלאות. לא יכולתי לעמוד בהפצרותיה, קניתי כרטיס ובאתי לאומן. הדבר היחיד שאני יודע ביהדות הוא שאני כהן. אמרו לי להיכנס לבקתת הכוהנים וכך באתי לכאן. עמדתי מול החלון המשקיף על הציון הקדוש הבטתי בו ופתאום נפל לי האסימון. זה שאני רב עם כל אחד, זה בגלל הגאווה שלי…'
  
כאשר סיימתי את הסיפור על החבר שלי, הבחור שעמד מולי התקפל לפתע, צנח על הספסל שישבתי קודם עליו, ראשו נשמט והוא פרץ בבכי קורע לב. שמעתי אותו זועק "הרב זה בדיוק אני. זה בדיוק אני, אני לא מסתדר עם אף אחד. אני רב עם כולם. ואני יודע שזה בגלל הגאווה שלי. מה לעשות? מה לעשות?" הוא בכה, זעק וגנח, והדמעות שלו נספגות בחולצת הטריקו. חבר שלישי התיישב על ידו וניסה להרגיע אותו, אך הוא לא נרגע. הבכי האמיתי שפרץ מקירות ליבו נגע לליבי וזעזע אותי.
 
"לעבוד על מידת הגאווה אפשר רק בכוח הצדיק", אמרתי לו תוך כדי שאני דולה מזיכרוני כל מה שידוע לי על מידת הגאווה. "והנה הגעת אל הצדיק האמיתי. חוץ מזה, לצדיק הזה יש עצות טובות. אתה יכול לקבל על עצמך לאהוב כל יהודי. ואפילו אם הוא מכאיב לך, חפש בו נקודה טובה. תראה שזה ישנה את מצבך לטובה".
 
פניו החלו להאיר. בתוך כך, חברו שנכנס איתו לחצר, פרץ אף הוא בבכי קורע לב: "הרב מה לעשות. אני מלא עוונות וחסרונות איך אפשר לתקן?"
 
"את החסרונות שלך לא קנית במכולת" עניתי לו כשהוא עומד מולי, מורכן ראש וגופו אחוז רטט. "הקב"ה נתן לך אותם והוא איננו בא בטרוניה עם בריותיו. הוא רוצה שתתקשר אליו דווקא מתוך חסרונותיך. תפנה אליו שיעזור לך להתגבר עליהם וכך תרגיש שהוא איתך". עוד אני מדבר עם השני, התחיל פתאום הראשון לזעוק "ריבונו של עולם קח ממני את הגאווה, קח ממני את הגאווה שהורגת אותי…."
 
"זאת בדיוק התפילה שאתה צריך להתפלל" אמרתי לו, ואז הוא תפס בידי ואמר: 'הרב, אני רוצה לומר לך דבר שלא אמרתי לאף אחד". הפנס שהשתלשל מתקרת הסככה והפיץ אור קלוש על השולחן שהתדלדל מיושביו האיר את פניו. ניכר בהם שהוא מנסה לעצור בכי שמבקש לפרוץ ממעמקי ליבו. "אני ספר נשים. מה לעשות, זאת הפרנסה שלי" שפתיו רטטו. "יש לי בת דודה שהיא צדיקה. אני אוהב אותה ורוצה להתחתן איתה. אבל ההורים שלה לא רוצים לשמוע על זה בגלל העיסוק שלי ובגלל העבר שלי".
 
עמדתי נפעם מול גילוי הלב. חום גלי ההשתאות שגאו בתוכי השכיחו ממני את הקור ששרר בחוץ. "תתפלל על זה" אמרתי לו.
 
"לא, הרב. אני אתפלל אל השם שייתן לי מה שטוב לי. ואם זו היא, אז שאני אקבל אותה".
 
עוד הוא מדבר וחברו פרץ שוב בבכי קורע לב, כאשר הוא מנסה לומר לי משהו מתוך יבבות הפורצות מפיו. "די עזוב את זה עכשיו. תראה הוא עייף" פנה אליו הראשון.
 
הבטתי בשניהם, פניהם שטופי דמעות ואור יקרות זורח עליהם. עמדתי בוש ומתפעל אל מול גילוי הלב המפתיע. לוידוי אמיתי כזה לא זכיתי, עדיין, בכל שנות בואי לציון הקדוש.
 
"אני מסופק אם יהיו לי כוחות נפש לעמוד בגילוי לב כפי שעמדתם מולי", אמרתי להם. "אספר לכם משהו שממנו הבנתי מה שראיתי היום אצלכם, ומה שאני רואה כל שנה בפני האנשים שבאים לכאן בראש השנה. הרב מטשערין היה נוהג לומר שאת ראיית פני הצדיק אפשר לקיים היום, אחרי פטירתו, כאשר מסתכלים בפני הבאים אצלו לקיבוץ בראש השנה. וזה מה שראיתי בפניכם – את 'אור הצדיק'". ותוך כדי הדיבור איתם אני מוצא את עצמי מוקף בחברה כאלה, לבושי חולצות הדוקות וכיפות ננ"ח גדולות לראשיהם ומקשיבים לי בדריכות.
 
"הרב יברך אותי", "הרב יברך אותי", הם באו אלי בזה אחר זה מתוך החשכה בראשים מורכנים. לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. דליתי דברי חיזוק שזיכרוני שחרר. "השם איתך בכל מקום בכל מצב ובכל זמן"… "השם אוהב אותך"… "הצדיק חיכה לך והוא שמח שבאת אליו"…
 
"הרב יברך אותי שאחזור בתשובה"… "הרב יברך אותי שאשמור שבת"…  הם פנו אלי בראשים מורכנים.
 
אוי! אילו נשמות יקרות של יהודים יקרים!. בחצר הזו גיליתי את מה שאומר הצדיק, שבכל יהודי, ויהיה מונח באיזו דיוטה נמוכה שתהיה, יש נקודת יראת שמים, שרוצה קרבת השם יתברך.
 
כל אותו ליל שבת לא עצמתי עין. מחזה הפנים המאירות מתוך הדמעות שב וצף מול עיניי כאשר דמעותיי מתערבות בדמעותיהם.