למדתי לאהוב מחדש

למדתי לאהוב אחרת. אנשים,
בני אדם. למדתי לראות אותם,
לא הצלחה, כישלון או יופי.
למדתי להעריך ולדעת שיש תכלית
לכל. למדתי לאהוב מחדש.
 

בתחילת דרכי בתשובה, כל גבולות התורה איימו עלי והיו נראים לי כבלתי אפשריים. כי עם עולם שופע גירויים ויופי כמו שלנו, איך בכלל אפשר ליצור גבולות? בעולם שמראה לנו שיש הכל מהכל, איך אתה בכלל מתחיל לבחור?
 
אז בתחילת דרכי, הרגשתי שאני מוותרת, זאת הייתה מין תחושת קורבנות כזו, הנה, אני מוותרת על אירוע כזה או אחר עם חברים, בשביל מה? הרי הם ילכו, יהנו, ואחרי זה ימשיכו לחיות! אז למה שגם אני לא?
 
מה גם, שפעמים רבות היו אומרים לי 'די נו, תחי'ה, את מגזימה, בואי איתנו, מה עם כל הכישורים החברתיים שלך? מה, עכשיו תלכי ותיעלמי לנו? בואי, תהיי חלק'… 
 
אני זוכרת, שבחברה שגדלתי בה היו לי הרבה בלבולים, הרבה חוסר בהירות, כל כך הרבה אפשרויות. בתור נערה, אהבתי את זה, אפילו נהניתי מזה, הרי לא הייתי מחויבת לשום דבר כביכול.
 
מעולם, בתוך כל ים השפע הגדול שהוצע לי, כל המילויים האלטרנטיביים כדי למלא את החלל בלב, את המקום הפנימי הזה, שכואב לפעמים, שמתגעגע לפעמים – לא הצליח להתמלא. אך באותה מידה, לעולם ומעולם לא חשבתי שמה שייתן לי את התשובה זה התורה, המצוות, הטוהר, הפשטות של תורת השם ואמונתו. מעולם. 
 
בתחילת דרכי, כשויתרתי על דברים מרגשים של העולם הגדול, חשבתי שאולי אני קיצונית ופנאטית, ואולי באמת כולם צודקים, ושאין שום פגם בללכת לסתם הופעה שטחית.
 
היו לי ייסורים והיו לי גם התלבטויות. אבל תמיד, מאז חזרתי בתשובה ובחירתי המוחלטת בתורת השם ואמונתו, היה לי חלום והייתה לי הרגשה, כי שום דבר לא סתם, משה אמת ותורתו אמת, וזה ודאי. וגם אם ברגעים מסוימים ובתחושות מסוימות אני לא הכי מזדהה עם מציאות המחשבה הזו, אני בטוחה בה, ובעז"ה יום אחד גם אזכה להכיר בזה בצורה מוחשית.
 
לא חלמתי, אבל כשיגיע היום, ממש אפצח בשירת תודה לקב"ה על הגבולות שהוא נתן לנו בעולמו. אני מדברת על גבולות שהם מעבר לגבולות המוסר האנושי של הרבה אנשים טובים בעולם. אני מדברת על גבולות הרוח והטהרה היהודית, על הסוד שמאחורי. אני מדברת על כל הרבנים הצדיקים שמדברים איתנו על שמירת עיניים, ועל צניעות וטוהר המחשבה והלב. ושזה לא סתם פנאטיות, זאת פשוט אמת.
 
ובידי הבחירה, בחירה חשובה. בחירה שהיא מוות או חיים. אור או חושך. בחירה שהיא ממש מלחמה לפעמים.
 
אבל מעולם לא חשבתי שאודה לקב"ה על הזכות לא ללכת לקולנוע, בלי להרגיש שאני משוגעת. אלא לדעת שזה הדבר הנכון, שזה החינוך שאני רוצה עבורי ועבור ילדיי, לפחות מבחינת כוח ההשתדלות שנתון לבחירתי.
 
כך אני רוצה, כן. כך אני רוצה.
 
לפעמים אני שומעת על אנשים שלא מבינים מה כל כך רע בגירויים שנמצאים שם בחוץ. הם אומרים שזה משמח את הלב, שזה חיובי. עוד אין לי תשובות מוחלטות לאנשים האלה, אבל תשובה וזכות יש לי, כשאני זוכה להבין ולהרגיש הנאה, משמעות וסיפוק מלהיות בערב פשוט בבית עם בני משפחתי, או מהליכה מרעננת. זה משמח אותי, זה ממלא אותי.
 
ואם אתם שואלים למה? אז זה מכיוון שכך שלמדתי לאהוב מחדש, לאהוב אחרת, אנשים, בני אדם. למדתי לראות אנשים, לא לראות הצלחה, כישלון, יופי, פאר או הדר. למדתי להעריך. למדתי שיש תכלית לכל. 
 
והבנתי. הבנתי שאני זוכה להרגיש אותה. שדברים פחות מסנוורים. הדברים שהיו פעם כל כך קשים לויתור, היום יכולים פשוט לחלוף על פניי ולא אחוש.
 
אומרים שזוכים להרגיש תודה אחרי שאתה עובר את הניסיון ונתקל בו שנית, אז אתה יכול באמת לדעת איפה אתה מונח בתשובה שלך.
 
אז היום, הייתי במציאות שפעם הייתה יכולה להיות עבורי שיא – שיא החיים, שיא תחושת האור. והיום, הייתי בה מבועתת. אמרתי לקב"ה תודה. תודה שאני ממש מרגישה את זה. תודה שאני זוכה לחוש על בשרי מה שאנשים תמיד אומרים. שאני זוכה להבין בליבי כמה אני שמחה להיות חלק מעולם התורה, מעולם התפילה, מעולם הקרבה לבורא.
 
ולא רק בשכל ובידיעה שזה באמת מה שנכון וטוב, אלא בלב. בהבנת הלב.
 
תודה רבה לך בורא עולם.