פרשת השבוע לך לך – קח איתך משהו לדרך

אמרו לו ללכת, אז הוא הלך.
 
ואפילו שההליכה נעשתה קשה ומאמצת במיוחד, הוא המשיך. בהמשך התעקלה הדרך בתלילות מפחידה. וכמו שרואות העיניים, לא היה טעם להמשיך לקראת מה שנראה כבלתי אפשרי. אך עבורו, היה תווי הדרך התלול סימן מעודד. הוא צויד מלכתחילה בהוראות וסימני דרך. אמרו לו שיזהה את השביל הנכון לפי הקושי. "כשהצעידה תיעשה קשה במיוחד, תדע שאתה בכיוון הנכון'. המידע הזה נסך בו כוחות חדשים, וכל עיקול בדרך עשה את צעדיו קלילים יותר…
 
* * *
 

אנחנו בעיצומו של מסע.
 
יום רודף יום והתמודדות רודפת התמודדות. על אם הדרך מתרחשים דברים שונים. מהם משמחי נפש ומהם מדכדכים. אם נשקיף על נוף חיינו בכנות, נוכל לומר רק תודה. כי באמת, שום דבר לא חסר. אנחנו מוקפים בטוב, נושמים חסדים, ניזונים משפע עליון. ישתבח שמו לעד.
 
המסע הזה, שעודנו בעיצומו, שואף לקראת יעוד. אנחנו צועדים אל השורש, מתקדמים לקראת אבא. אל המטרה הזו מובילות תמיד דרכי ההשגחה העליונה. אל התכלית הזו מכוונות כל התחנות השונות, לשם מנתבים כל המפגשים. אך לא כל נוסע יודע את זה. החיים הם מסע ולנוסעים בחירה חופשית – איך ובאיזו צורה תתנהל הנסיעה, באיזה אופן יתפרשו האירועים השונים, באיזו רוח יתקבלו הדברים. וכאן ניצב כל אחד על צומת דרכים: האם יניח למקרים החולפים להוביל אותו בין מצבי רוח משתנים, עוגמות נפש, צער ועלבונות? או, יתאמץ מעט, יתרכז ויגלה את יד ההשגחה המלווה את כל הצעדים, את נוכחותו של אבא בכל השבילים והנתיבים, את שליחיו הנאמנים המגוננים בחסד ורחמים בכל המצבים?
 
בוחרים איך ללכת
 
בידינו הבחירה להכניס את שגרת חיינו, את הימים והמאורעות החולפים, לתהליך. כלומר, למסע של תיקון. בידינו הברירה להפוך את רצף המאורעות והמקרים המשתנים, סביבנו ואיתנו, לסולם של עליה והתקרבות. זהו צעד ראשון בציווי השמימי 'לך לך'.
 
לך נא אל המקום אליו שואפת ומתגעגעת נשמתך. צעד נא אל התכלית והיעוד המצפה לך בסופו של מסע. ראה בכל דרכיך תמרורים וסימני דרך אל מעונו של אבא. היה נכון בחפץ לב לקבל לעת עתה את העיכובים וההפרעות, המניעות וההסתרות. כל אלו חלק בלתי נפרד מהמסע. זוהי הצידה הבסיסית ביותר לדרך הארוכה. עם צידה שכזו צלח אברהם אבינו את העולם על מאורעותיו וניסיונותיו, קשייו והרפתקאותיו. "והאמין בהשם" – האמונה והביטחון. ההיסמכות המוחלטת על הידיעה שבודאי כל מה שקורה לי ואיתי, גם מה שנראה כאילו יצא מכלל שליטה, כל אלה אבני דרך במסע. הכל תחת השגחה, סימני דרך אל היעוד השלם והטוב באמת. את האמונה התמימה הזו מחשיב בורא עולם לצדקה – "ויחשבה לו לצדקה".
 
עשרה ניסיונות ליוו את אברהם אבינו בדרכו. עשרה ניסיונות ששימשו עשרה שלבים בסולם העלייה אל התכלית. כל ניסיון רומם אותו כלפי מעלה, כל התמודדות העפילה את רוחו דרגה אחר דרגה עד לקרבת אלוקים. זהו יסוד הכרחי לעורכי מסעות – הקשיים על אם הדרך אינם הפרעה שולית שהתנחלה לה על דרך חיינו, זו עיקרה של דרך! אלו שלבים מוכנים לסולם של עלייה. אם נהיה ערניים, ולא פחות מכך – ניתן אמון וביטחון בהשגחה, נוכל לזכות ולאסוף ניצוצי אורה והשגחה לאין מספר ולהתקדם איתם ובאמצעותם אל התכלית בשמחה.
 
המסע הוא סיפור חייו של כל יהודי, של האומה היהודית. עם ישראל צועד זה דורות במסע ארוך, נפתל ומופלא. משחר ההיסטוריה ועד לעתיד לבוא. זוהי האומה היחידה שמסע הקיום שלה כה ארוך, מפותל וסוער. והמסע הזה מתמשך והולך דרך כל אותן נפשות יקרות שעושות אותו ברגליהן מדור לדור. ראשון הצועדים, מי שהנחיל לנו את אומנות ההליכה, הוא אבינו הראשון, אברהם. מסעות חייו הציבו לנו תמרורים ואבני דרך, כל אחד למסעו האישי.
 
הניסיונות עושים את הדרך
 
ראשון המאמינים התמודד עם כל תווי דרך אפשרי. עם הפחד והחשש, הקושי והכאב, העוני והחוסר. "וילך למסעיו" – אברהם אבינו צועד, ופירש רש"י: "בחזרתו פרע הקפותיו" – משמע, בהליכתו נאלץ ללוות, לקנות בהקפה על מנת להתקיים. עד כדי כך! באספקלריית ההיסטוריה ניתן לצפות ולהכיר בתוצאות הנפלאות שהניב המסע המפרך הזה. אולם אז, בתוך הניסיונות לא היה עדיין דבר, לא צאצאים ולא חוט תקווה להמשך, לא עשירות ולא מעמד. ובכל זאת, ההליכה נעשה על סמך הציווי וההבטחה "לך לך… ואעשך לגוי גדול". כך יוצאים למסע החיים.
 
ואימתי מתחיל אדם את מסעו?
 
ברגע בו הוא מחליט לבקש את שורשיו. להתקרב בחזרה לאבא. אבל גם באותו רגע של בקשה מופיעים על אם הדרך הניסיונות. למה? מכיוון שהם עצמם מובילים לקראת המטרה. על מנת לצלוח בשלום את המסע יש להיסמך על משענת ראויה, וזוהי הידיעה שגם בשעה שלמראית עין לא נראית בסביבה כל נוכחות מגוננת, הרי שבודאי יש כאן, איתי ואצלי, השגחה צמודה ופקוחת עין על כל צעד ושעל. אין קושי וניסיון שנעלם מעיניו של ברוא עולם, לכן ממילא אין מקום לדאגה. הידיעה הזו חייבת ללוות כל צעד שלנו.
 
את המסע עושה כל אדם על כורחו. החיים מובילים לשם. הנשמה מושכת את הגוף אל היעוד הגדול. לשם כך מוכרחים לעבור כברת דרך. וכצועדים, ניתנת לנו הבחירה איך תעבור עלינו ההליכה ולאן נגיע בסופו של דבר. אם נשכיל להבין שכל פרט, גם ובעיקר הצעדים הקשים והמורכבים יותר, מובילים כולם לקראת תכלית שלמה ואמיתית, אם נזכה להבחין בהשגחה הרחומה המלווה כל צעד, הרי שאז תהיה הדרך בטוחה יותר. נדע נאמנה שכל צעד מוביל לקראת תכלית, לכן נוכל לשאת את קשיי הרגע והשעה ברוח אחרת. כן, ממש בקלות ובשמחה.