החברים הכי טובים

כשהיה בכיתה אלף, חזר בני משה בבכי מבית הספר. "שמוליק, הבריון של הכיתה, קילל אותי וגם בעט בי אחרי הלימודים!" יילל הקטן, רק בן שבע.
 
אתם בטח מכירים את הזעם שמתעורר בהורה כשמישהו פוגע באחד מילדיו, אפילו אם מדובר בילד בן שבע שמרים ידיים. ובכל זאת, ניסיתי לשמש דוגמא חיובית ולא להתפרץ. "אתה צריך להתעלם ממנו", שיננתי לקטן. "ואם הוא שוב מציק לך תגיד למורה. זו לא הלשנה. זו חובתך".
 
הילד הסכים, אבל זה לא עזר במיוחד. ימים אחדים אחר כך שוב סיפר לי ששמוליק הכה אותו. "אמרתי למורה והיא הענישה אותו, אבל הוא שוב הרביץ היום", בכה הקטן. ובאמת, הילד לא בכיין ולא פחדן. נראה כאילו השמוליק הזה הוא טיפוס לא מחונך במיוחד, ודמי שב והתרתח. הפעם, חשבתי, לא אשלח אותו למורה שתעשה סדר. למורות לארבעים תלמידים הרי אין זמן לנשום, ובטח שהן לא יכולות להבחין בכל התקוטטות בין ילדים. במצב כזה, חשבתי לעצמי, חובתי כאב היא להגן על בני הקטן.
 
עשיתי מעשה. לקחתי חצי יום חופש מהעבודה, וארבתי לבריון אחרי הלימודים. לא רציתי להכות אותו, חלילה, אלא רק להפחיד אותו מעט. ובאמת, ברבע לשתיים יצא שמוליק מבית הספר, והחל לצעוד לבדו. הוא היה ילד בהיר עיניים וגבוה. התקרבתי אליו במהירות, ואז הבחנתי שהוא צועד ובוכה בשקט.

מאמרים נוספים בנושא:
אסתר
ממעוף הציפור
פקק תנועה
סיפור של אהבה ושנאה
יוסף ויהודה
פעם היו שני חברים
חברים, זה לא הולך ברגל
 
טוב מאוד, חשבתי לעצמי. הגיע הזמן שגם הוא יסבול קצת, אבל גם האטתי מעט את צעדי. מה הטעם לצעוק על ילד כשהוא בוכה?
 
המשכתי ללכת אחריו, מתלבט ביני לבין עצמי אם לפנות אליו או לדחות את העניין להזדמנות אחרת. מצד אחד, הילד נראה במצוקה, אך מצד שני זכרתי שהוא הכה את בני לפחות פעמיים. זה שהוא בוכה, לא אומר שהוא לא ירביץ לבן הזקונים שלי פעם נוספת!
 
הפתרון הגיע מאליו, כששמוליק פגש ברחוב את אביו שחיכה לו. האב ירד על הברכיים וחיבק את בנו ארוכות עד שהילד נרגע. חשבתי שזו ההזדמנות שלי. הצגתי את עצמי אביו של משה מהכיתה, וסיפרתי לאב את הסיפור. שמוליק שמע והתכווץ לרגלי אביו.
 
"ולמה אתה הולך אחרי הבן שלי ברחוב?" שאל אותי אביו באיום.
 
"רציתי לדבר איתו, אבל ראיתי שהוא בוכה ולא ידעתי מה לעשות", הודיתי.
 
האב שחרר אנחה ארוכה, והושיט לי את ידו. "אני דני", אמר לי. "אני מתנצל בכל ליבי על ההתנהגות של שמוליק. אני בטוח שזה לא יקרה יותר. נכון, שמוליק?"
 
שמוליק מלמל משהו מתחת לאפו.
 
החלטתי לא ללחוץ מעבר לזה, אבל בהחלטה של רגע פלטתי: "תגיד, הכל בסדר? הילד הולך ובוכה כבר עשר דקות".
 
האב נאנח. "כן, מאוד קשה לו. אנחנו חדשים פה בשכונה ובבית הספר. האח הגדול שלו התגייס לפני כמה חודשים, ואמא שלו סובלת ממחלה קשה. הוא לא מוצא את מקומו, והוא גם מאוד חרד לאמא שלו".
 
"אנחנו יכולים לעזור?" שאלתי.
 
"איך אפשר לעזור לחולת סרטן?" הוא שאל אותי בעצב. "לא, אין מה לעשות. אני שוב מתנצל על ההתנהגות שלו. באמת קשה לו, והוא מוציא את זה בדרכים לא טובות".
 
נפרדנו וחזרתי הביתה. בבית שאלתי את משה על שמוליק, והוא סיפר לי שלילד החדש אין חברים כלל, והוא מבלה את רוב זמנו בהצקות ומריבות, וכבר הגיע למנהלת כמה פעמים.
 
"תשמע", אמרתי לו, "שמוליק עובר תקופה קשה. אולי תזמין אותו אלינו קצת? אני אפילו אקח אתכם לסרט או לפעילות אחרת אם תרצו. אני חושב שאתה צריך לעזור לו קצת להשתלב?"
 
"השתגעת?" אמר לי הקטן. "אתה רוצה שהוא ירביץ לי גם כאן? וחוץ מזה, מה, מגיע לו פרס על אלימות? חשבתי שאמרת לי להתעלם ממנו".
 
"לפעמים הדברים הם לא כמו שהם נראים" עניתי. "לפעמים אלימות היא קריאה לעזרה. אם אתה לא רוצה לעשות את זה בשבילו, תעשה את זה בשבילי. אתה תבחר את הסרט".
 
משה נעתר לבסוף, התקשר לשמוליק והזמין אותו. למחרת הגיע אלינו הילד החדש. בהתחלה התבייש לטעום מהאוכל, אבל ילדים הם ילדים: טיפוסים קשוחים שמסתגלים בקלות. אחרי שעה השניים התלוצצו ועברו מהפלייסטיישן למגרש המשחקים. אחר הצהריים לקחתי אותם לסרט כמו שהבטחתי. אני חושב שזה היה ספיידרמן.
 
שמוליק הפך במהירות לחברו הטוב ביותר של משה. בשבועות ובחודשים שלאחר מכן הוא בילה אצלנו ימים ארוכים, ולא פעם גם נשאר לישון בזמן שאביו סעד את אמו החולה. כשהאם החלימה, השבח לא-ל, הפך גם משה לבן בית אצל שמוליק.
 
כל זה קרה לפני שנים. מאז השניים בלתי ניתנים להפרדה, ובקרוב הם מתגייסים לצנחנים ביחד. עם השנים גם למדנו להכיר ולהוקיר את משפחתו של שמוליק, ואשתי ואמו הפכו גם הן לחברות בלב ובנפש.
 
ומשה אומר לי עד היום בצחוק, שחבר טוב אפשר לזהות לפי המכה הראשונה שהוא נותן לך.