לנצח במשחק הזה

השנה הרגשתי שאני לא רוצה
להשתתף במשחק הזה, שכבר
הוכיח את עצמו כמזויף ולא אמין.
אבל יש שם עוד משחק שבו אנחנו
דווקא כן חייבים לנצח.
 
 
כל המהומה סביב הבחירות השנה הצליחה לבלבל אותי. מאז שאני בעלת זכות בחירה אני מקפידה ללכת לבחור, אפילו אם זה למפלגה זוטרה כמו "הירוקים" או "הגמלאים". השנה הרגשתי שאני לא רוצה להשתתף במשחק הזה שכבר הוכיח את עצמו כמזויף ולא אמין. כאילו כל פעם אנחנו משחקים את אותו המשחק בידיעה שבסוף נפסיד על בטוח. זה כמובן מאוד מתסכל את כולנו, אבל אנחנו ממשיכים ללכת לבחור שמא נחזק את הצד הגרוע ביותר, כל אחד לפי ראות עיניו.
 
השנה סירבתי להתייחס לבחירות, או לפחות לחלקים המיותרים שבמערכת הבחירות שרק מבזבזים את כספי הציבור. לכן לא ראיתי אפילו תשדיר בחירות אחד והשתדלתי להתעלם משלטי החוצות בדרכים.
 
מכיוון שאני משתדלת לקיים יהדות רוחנית, כזאת שמחוברת לשורש, להוויה ולאמת, לא הצלחתי למצוא, בין כל הנציגים שהתיימרו לייצג אותי, אחד שהוא אמין לגמרי ושאינו בעל גאווה. הרגשתי שאין על מי לסמוך חוץ מעל אבינו שבשמים ועל הצדיקים זצ"ל.
 
הפייסבוק היה מלא בתגובות ודעות, הפצרות ובקשות, ובהרגשה כאילו משהו הולך להשתנות. עם ישראל נע בין תקווה לייאוש, בין אכזבה לרצון, ובין השקר לאמת.
 
בשיחות שלא אני יזמתי עם קרוביי, גיליתי תמיכה גדולה בחברי מפלגות הערבים ובכאלו התומכים בפילוג מדינתנו. אנשים טובים ורחמנים אלו רוצים להשקיט את מצפונם על ידי תמיכה באויבינו. זה תמיד מדהים אותי לראות כמה אנחנו עם רחמן שאינו דומה לאף אומה אחרת בעולם. מסביבנו מדינות ערב, אירופה וארה"ב, שכל כך גאות במדיניותן, עצמאותן ודעותיהן, ואינן מרגישות צורך להסביר או להתנצל על מעשיהן.
 
הדבר הזכיר לי מדרש ששמעתי על פרשת השבוע. המכות נוחתות על המצרים על ימין ועל שמאל ופרעה מסכים לשחרר את עם ישראל, אך בכל פעם הוא מתחרט. כולנו יודעים את הסיבה הברורה לכך – כי השם הכביד את ליבו. אבל היו עוד כמה סיבות. מסתבר, שאחרי כל מכה שלח פרעה מרגלים אל עם ישראל. הוא עשה מעין סקר 'מינה צמח' כזה, בו רצה לבדוק האם כל העם רוצה לצאת ממצרים. להפתעתו, כל פעם חזרו המרגלים עם תשובה זהה: חלק מהם לא רוצה לצאת ממצרים ואינו מעוניין להיגאל. רק אחרי מכת חושך, בה מתו הרשעים שבעם ישראל, יצאו שוב המרגלים של פרעה וחזרו עם תשובה אחידה: כל העם רוצה. הוא מאוחד ברצונו ליציאה מעבדות לחירות.
 
לא יכולתי שלא לחבר את החידוש הזה עם זמן הבחירות, ועם ההרגשה הברורה – שחוסר האחדות מפריע לנו להיגאל. הבנתי גם משיחות עם אנשים סביבי, שאכן, חלקנו לא רוצים בגאולה. לעומת ימי יציאת מצרים, אנשים אלו אינם רשעים, הם אנשים טובים שהידע שלהם בתורה הוא במקרה הטוב מזערי, ובמקרה הרע שגוי ומעוות. תינוקות שנשבו בינקותם ועכשיו מפחדים להסיר את הקליפות ולשמוע דברים חדשים.
 
באופן עקרוני, כולנו רוצים להיגאל. השאלה היא, אם אנחנו רוצים ומאמינים שזה יכול לקרות לנו? האם את, שמחכה לשידוך כל כך הרבה זמן מאמינה שאת יכולה להתחתן? האם כשיגיע הבחור המתאים תוכלי לעבור ממצב ההמתנה למצב של מימוש? וזה נכון לגבי כל אחד שמחכה לגאולתו בכל עניין ותחום.
 
אם הייתי מציירת בדיוק את התמונה של הגאולה השלמה, ואת בית המקדש השלישי לכל אחד בעם ישראל – האם כולנו היינו רוצים לחיות את התמונה הזאת בכל מאודנו? או שמא אנו עדיין שבויים בקטלוגים, בבורות, בפחד ואכזבה, ואיננו מסוגלים באמת להאמין שיש פתרון אמיתי לבעיות שלנו ושמגיע לנו עולם מושלם?
 
מסתבר, שהרצון להיגאל הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה, לכן כל אחד מאיתנו חייב לבדוק עם עצמו אם הוא באמת רוצה להיחלץ מהמצב בו הוא נמצא, ולקבל את המתנה הגדולה שהשם מייעד לו. רק אם נתאחד ברצון להיגאל נצליח להביא את השלום המבוקש לעם ישראל, וננצח במשחק שכביכול לא ניתן לנצח בו.