אז איפה את מחזיקה, שייפל’ה?

סבתא היקרה שלי נפטרה לפני כמה שנים בגיל מופלג: מאה ושבעה חודשים! כן, פלא גדול וזכות ענקים הייתה לנו, נכדיה, שזכינו בה.
 
היא הייתה אישה קטנה, כסופת שיער ועיניים כחולות כמו השמים. הבית שלה תמיד הדיף ניחוחות של ניקיון ותבשילים. היא הייתה סבתא אוהבת ומחבקת. בימים בהם התכוננו לפסח לא הפסקתי לחשוב עליה, היא ליוותה אותי בכל רגע, בניקיונות ובהכנות לקראת החג הזה, חג הפסח.
 
ופסח, הוא היה החג של סבתא. לא משנה מה או איפה היינו, מה מצבנו ועם מי – אף אחד לא מוותר על ליל הסדר אצל סבתא.
 
גדלתי עם דמותה ברקע. בחגים ובשבתות וגם סתם בימות השבוע, ביקורים חטופים, מתנות ארוזות, מאכלים אהובים… סבתא יקרה שלי.
 
היא הייתה סבתא מיוחדת. ניצולת שואה, אבל רק בכותרת, בדרכון או במבטא הצ'כי שנשאר בדיבור המתוק שלה. אתם יודעים, שגיאות כאלה שלעולם לא תוקנו, מילים שהיא החליטה לומר אותם וזהו. לא עזר מה שאמרנו או כשניסינו לתקן, הן היו שלה לגמרי.
 
אז ויתרנו.
 
למדנו עם חיוך על הפנים לחקות את השגיאות, לגלגל אותן בפה הצברי שלנו באהבה, לומר אותן שוב ושוב, כמו מנטרה שמקשרת אותך לנפש אהובה ומכילה.

כשחזרתי בתשובה, הצטרפתי לסבתא שנשארה שומרת תורה ומצוות על פי גרסת ילדות. ומאז, שתינו היינו עסוקות ועמלות על ניקיון הפסח. על פי הלכה, וכמו שכתוב.
 
ומנהג מיוחד היה לה, לסבתא האהובה שלי, לשאול אותי לפעמים שאלה שעד היום אני לא יודעת איך הגיעה אליה: "נו, איפה את מחזיקה, שייפל'ה?" (שם חיבה באידיש שפירושו כבשה קטנה).

איפה את מחזיקה?
 
לא ברור לי מאיפה היא למדה את הביטוי הזה ומתי אימצה אותו, אבל הוא היה שגור בפה לשה בכל יום לפני פסח, בכל הניקיונות, הקרצופים והשפשופים של הבית.
 
וכל ערב, כשכבר לא נותרו בי כוחות, עוד כביסה לקפל, עוד כמה גיהוצים, הייתי מתקשרת לסבתא לשאול מה נשמע ומה שלומה. וגם, מחכה שתשאל אותי 'נו, אז איפה את מחזיקה?' כלומר, מה עשית היום וכמה עוד נשאר לך. ואתם יודעים? מסבתא זה אף פעם לא היה נשמע מעצבן או מאיים, גם לא מקנטר כמו שכנה שמספרת שהיא כבר סיימה ומצידה פסח כבר יכול להיות מחר. לא, ממש לא. מסבתא זה היה נשמע כמו קוד סודי של שתינו, היא הסבתא ואני החוזרת בתשובה. זה קוד שמלווה אותי עד היום.
 
סבתא נפרדה מאיתנו במיתת נשיקה כשהיא בזרועות ביתה הקטנה איתה ברחה מהזוועות של ימי השואה הנוראים ליערות האפורים. והבת הקטנה הזו היא אימי שתחיה.
 
עברו כמה שנים מאז שסבתא נפרדה מאיתנו ואני עדיין משפשפת את הארונות והמגירות, מגהצת ומכבסת וכל כך רוצה שהיא תתקשר ותשאל אותי 'נו, מיידל'ה, אז איפה את מחזיקה?'
 
אז סבתא היקרה, אני מחזיקה ולא מרפה. אני אוחזת במסורת ארוכה ונצחית של ניקיונות הפסח, אוחזת במטלית ובמטאטא, מבקשת שהכל יהיה לשם שמים, לכבוד פניהם המתוקות של נינייך, הלא הם ילדיי.
 
אני מחזיקה סבתא אהובה במשנת אבותיי וסבתותיי, וכל מי שמסתכל עלי מלמעלה באהבה, בכל מי שמתבונן במעשיי, נשמות קדושות שמחכות ומייחלות למעשים שלי כאן בעולם הזה, שיהיו עם כוונה ורצון טוב.
 
אני מחזיקה, סבתא, במה שהורשת לי בגנים: למרות השואה הנוראה, בחרת בחיים והיית לנו הלב הפועם ונקודת האמת בעולם כה מבלבל. כן, שם אני מחזיקה סבתא.
 
פסח כבר כאן, וזיכרון הקניידלאך מהמטבח הקטן שלך עולה לי באף ביחד עם כל ריחות החג. קערה ענקית של הכדורים השמימיים האלה ניצבת על השולחן, ובהתגנבות יחידים, הגענו 'רק לטעום אחד' עוד לפני שהמרק המהביל היה מוכן.
 
סבתא יקרה, בכל אלה אני מנסה לאחוז חזק ולא לעזוב.
 
ואת, סבתא יקרה, תתפללי עלי שאזכה להמשיך לאחוז חזק ולא להרפות.