ביחד, כי כולנו בני אדם

כולנו בני אדם, וכיצורים שכאלה, כוח ההנעה הפנימי והחזק ביותר שלנו הוא תחושת נחיצות – צריכים אותי, זקוקים לי. ואני מוכן לעשות הכל בשביל זה. אבל תמיד, ביחד!

3 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 21.04.13

כולנו בני אדם, וכיצורים שכאלה,
כוח ההנעה הפנימי והחזק ביותר
שלנו הוא תחושת נחיצות – צריכים
אותי, זקוקים לי. ואני מוכן לעשות
הכל בשביל זה.אבל תמיד, ביחד!
 
 
מספרים על יהודי חביב אחד שבמהלך שייט באוקיאנוס הענק נקלע לסערה ימית קטלנית. הרוח שברה את תורני הספינה וכלי השייט על כל יושביו חישב להתנפץ ולשקוע במצולות. מיודענו, בעל התושייה, ערך חישוב מהיר, תלש לוח עץ מדופן הספינה, הרים זוג עיניים אדומות לשמים האפורים וביקש מבורא עולם "תן לי לחיות, בבקשה…" וזינק למים. תפילתו נענתה, ולוח העץ עליו השתרע רטוב עד לשד עצמותיו ומעולף למחצה נסחף כעבור יומיים אל אי זעיר ושופע צמחייה. חייו היו לו לשלל, אך מאז אבדו עקבותיו.
 
חלפו שנים, וביום בהיר אחד נקלעה אוניית נוסעים אחת אל סביבת האי. רב החובל קירב את כלי השייט במיומנות אל שפת האי, מפלס דרכו בין שיני סלע מזדקרים והטיל עוגן. המלחים שלשלו כבש ארוך ואפשרו לנוסעים העייפים לרדת אל האי לחילוץ עצמות. בין הנוסעים היה יהודי אחד. הוא ירד אל האי והחל מגשש אחר פינה שקטה לערוך בה תפילת מנחה. לפתע, בסבך העצים, נדהם לגלות בקתה קטנה. שפשף עיניים בתימהון והתקרב בחשש. מהבקתה עולה קול, והקול קולו של ניגון, והניגון של תפילה. תפילה יהודית? כאן?! הוא הביט על דלת הבקתה, כתוב היה שם באותיות של קידוש לבנה, 'בית הכנסת המרכזי'. גיחך לעצמו ונכנס. בפנים ישב יהודי. לבוש סמרטוטים, ופרוע שערות.
 
"מה לך פה?" שאל.
"מה לך פה?" נענה.
"אני הגעתי לכאן עכשיו עם אונייה, ואתה?"
 
"אהה, גם אני הגעתי הנה עם אוניה, יותר נכון על שברי אונייה. אך לא עכשיו, לפני מעט למעלה מעשור, להערכתי…"
 
הם התחבקו ודמעו, ואז הציע היהודי הנעדר לערוך לחברו הטרי סיור קצר ברחבי האי השומם. הם יצאו מבית הכנסת, שוטטו על קו החוף ו… הגיעו לבקתה נוספת, ועל דלתה תלוי שלט 'בית הכנסת המרכזי'.
 
"תעתועי דמיון?!" שאל הנוסע.
"לא, מדוע? גם זה בית כנסת".
"רק רגע, אינני מבין, אתה כאן לבד, לא?"
"אמת".
"אז למה לך שני בתי כנסת?"
 
"אהה, פשוט ביותר. בית הכנסת הקודם בו היינו הוא בית הכנסת שלי. שם אני נוהג להתפלל. ובית הכנסת הזה, נו, זה בית הכנסת אליו בחיים לא אכנס, שמעת?!?…."
 
שישים ריבוא תפקידים
 
ככה זה פחות או יותר. כמו כל בדיחה יהודית, גם ההלצה הזו משקפת אמת מסוימת וכואבת. כאילו חוק עליון אוסר עלינו להתקרב זה לזה, חס וחלילה. ולמה זה? מן הסתם, ליצר הרע יש סיבות רבות לגרום שזה יקרה. אבל אפשר גם להציע רעיון: אנחנו בעצם שישים ריבוא נשמות קדושות. כל אחת מגיעה משורש מסוים, שייכת לעולם כלשהו ועוסקת בתיקונים כלשהם. אין לנו עסק בנסתרות, אך זה ידוע שנשמות ישראל משתייכות לשנים-עשר שבטים. לכל שבט תפקיד מיוחד בצבאו הגדול של בורא עולם, ולכל תפקיד מקום משלו. הבעיה עלולה להיווצר היכן שנדמה לנו כאילו תפקידו של האחר נוגע בקצה הציפורן של התפקיד האישי שלנו. ואז מתחיל משהו להשתבש.
 
באירוע חירום רב נפגעים התרחש משהו איום. איום אולי יותר מעצם הפיגוע. צוותי ביטחון רבים נהרו למקום תוך דקות ביללת צופרים. כוחות הביטחון, ההצלה , כיבוי האש וזיהוי פלילי. היו שם גם לא מעט סקרנים. הזירה נסגרה ותוחמה בפסי אזהרה זועקים, כפי שמחייב התקנון. אנשי אבטחה פטרלו בשטח ודרשו מצוותי החירום להזדהות כדי למנוע כניסת זרים. בנקודת רתיחה כלשהי התגלע ויכוח בין הצוותות. אנשי משטרה הדפו כמה פרמדיקים אל מחוץ לקו ההפרדה. ההיתקלות עוררה זעם, צוות האמבולנס רתח על היחס המשפיל והשיב אש. התפתח ויכוח סוער מלווה בגידופים קשים. והזירה האמיתית, זרועת הנפגעים, נשכחה כמעט. אנשי ביטחון התעמתו עם צוותי רפואה, וכבאי האש לא טמנו ידם בצלחת. אירוע מביש.
 
התרחשות שכזו עלולה לפרוץ בכל מקום רגיש בו מתנגשים מספר גופים הפועלים יחד. גם מתנדב נמרץ שאינו מעוניין לקבל שקל שחוק על עבודתו החשובה, יתקשה לספוג התנהגות יהירה מצידו של בעל תפקיד אחר. אחרי הכל, כולנו בני אדם, וכיצורים שכאלה, כוח ההנעה הפנימי והחזק ביותר שלנו הוא תחושת נחיצות – צריכים אותי, זקוקים לי. ואני מוכן לעשות הכל בשביל זה.
 
בחזרה אלינו. כולנו מועסקים במשרות רגישות. מוטלים עלינו תפקידים חשובים, אסור שיקרה מצב בו נחוש חלילה מיותרים. תחושה שכזו עלולה לפגוע פגיעה אנושה בבטן הרכה של הנפש המתוקה שלנו, ולהוציא לנו את כל החשק ברגע. אם נבדוק את עצמנו, נגלה שבכל הפעמים בהן נכשלנו בחטא האומללות ונטשנו את זירת ההתמודדות האישית שלנו לטובת אומללות מיותרת, הייתה לנו עמוק בפנים איזושהי חלישות הדעת, תחושת מיותרות, ספגנו פגיעה. או אולי ראינו חבר מוצלח או צדיק יותר. חפשו – תמצאו משהו.
 
אם הנקודה הזו רגישה כל כך, חשוב לשמור עליה. גם לשמור לעצמנו וגם לשמור על הנקודה של החבר.
 
לתת מקום לשני, ולעצמך
 
בימים אלו הנקראים ימי ספירת העומר, אנחנו אבלים על מות עשרים וארבעה אלף תלמידיו הקדושים של רבי עקיבא. חז"ל מלמדים שהם מתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה. לא יתכן לחשוד את תלמידיו הקדושים של רבי עקיבא בזלזול ולעג. אלא מה? לא נהגו כבוד – לפי מעלתם וקדושתם המיוחדת, ולאור תפקידם החשוב והרגיש כל כך – כל חוסר שימת לב והתייחסות לא לגמרי מכבדת נחשבה לזלזול וגרמה לחלישות הדעת הדדית. זה היה מספיק כדי לגזור עליהם מגיפה, השם ירחם!
 
חברים, המסר של ימי הספירה פשוט וישיר: לאהוב את הזולת. יודעים מה, רק לא לשנוא אותו. לקבל את מקומו. את חלקו בעולמו של הבורא. לכבד את העובדה שיש לו זכות קיום עצמית, ולהאמין בכל הכוח שגם לנו יש את זכות הקיום שלנו, בלי קשר לכל הדברים היפים והנפלאים שאנשים סביבנו מחוללים. אדרבה, לכל אדם מקום, לכל אדם שעה, ולכל אחד חובה קדושה להעניק הרגשה שכזו לסביבתו האנושית.
 
בהצלחה!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

רבנו הקדוש קבל במתנה מאת הקדוש ברוך הוא את מפתחות ראש השנה. מה זה אומר המפתחות הללו בעצם?

Featured Products