מסורת נצחית

בנקודה מסוימת בחייו של האדם, המציאות העזובה והנטושה של הבלתי נמנע פורצת לקדמת הבמה. כשאנו צעירים, בדרך כלל, אנחנו די רעננים ורגועים (אלא אם כן חווינו משהו טראומתי או מחלה קשה חלילה). לפעמים, אבל רק לפעמים, המחשבות שלנו יכולות לגעת בנקודת המוות, אבל לרוב אנו דוחקים אותה הצידה מכיוון שהיא יותר מדי רחוקה, אי שם בקצה הדרך, אז למה להשקיע אנרגיות?
 
כשאבא שלי נפטר לא מזמן, פתאום בי הכתה בי ההכרה שאחי, בני דודים ואני 'הבאים בתור' ברשימה (לא עכשיו, חלילה, אבל זה מה שצופן העתיד, אף אחד לא יכול לברוח מזה). בכל אופן, פרט לדודה ודוד, שהשם יאריך ימיהם בטוב ובנעימים, כל הדור של ההורים שלי נפטר מן העולם, מותיר אותנו כאן לנווט את הדרך בעצמנו. זהו מעגל החיים, אבל בהחלט לא משהו שצריך לקחת בקלות. יש לנו 70-80 ואולי גם 90 שנים לחיות כאן, למלא את המשימה שנשלחנו לבצע בעולם הזה, וברגע שנסיים אותה, ברגע שיסתיים הזמן – אין דרך חזרה, אנחנו צריכים לעזוב. זה לא כמו לבקש מבחן חוזר, וזה גם לא להישאר עוד פעם באותה כיתה כדי לשפר את הציונים. או שאנחנו משיגים ציונים טובים, או שנסבול את התוצאות בבית דין של מעלה. ועל פי רוב הספרים שקראתי, לבקש לחזור לעולם הזה זה לא משהו מומלץ בכלל.
 
אם בורכנו בילדים, מה שנוריש וננחיל להם כאשר נפטר מן העולם הוא הדבר החשוב שישפיע על חייהם. לא מדובר בערך הנכסים הגשמיים שאולי יעזרו להם בהמשך הדרך. זה גם לא הגביע בו זכינו באחת התחרויות בתיכון. מדובר פה במשהו שיישאר להם לנצח: זאת המסורת הרוחנית שהשארנו מאחור.
 
הזמן הכי טוב להתחיל את המסורת הזו הוא כבר עכשיו. אם בורא עולם נתן לנו את היכולת להוליד ילדים, אנחנו חייבים להם (ולו) את זה, להדריך ולהוביל אותם על הדרך הנכונה. גישה טובה, כזו שלא תיכשל בהמשך הדרך, לגידול ילדים וחינוכם היא להיות דוגמה אישית עבורם. אם אנחנו עובדים על מידות הנפש שלנו, מתחזקים ומחדדים את האמונה, את המצוות, הקדושה האישית ולימוד התורה – בדרך זו נהיה עבור הילדים מגדלור שיאיר להם את הדרך ולא רק בהווה, אלא גם בעתיד.
 
שום דבר לא מצית את הניצוץ בעיני ילדה כמו אמא שמדליקה נרות שבת. שום דבר לא ימלא את ליבו של הילד הקטן בשמחה אמיתית כמו ללכת עם אבא לבית הכנסת. ילד שהוריו יושבים ליד מיטתו כמה דקות לפני שהוא נרדם ואומרים איתו ביחד "שמע ישראל", משרישים בו רגעים מיוחדים ויקרים שיהוו זיכרונות שילוו אותו כל חייו. הילדים סופגים לתוכם את האור שההורים מקרינים. אבל, כשם שהם סופגים את האור, את הטוב והעוצמה הזו, כך הוא הדבר גם להיפך, לצערנו הרב – את ההתנהגות או התכונות השליליות. זו הסיבה שיש לתת על כך את הדעת ולנקוט במשנה זהירות. האחריות אומנם גדולה, אבל בהחלט אפשרית.
 
מכיוון שאין לנו שמץ של כיוון וידיעה מתי תם זמננו בעולם, זה מחייב אותנו לקחת את התפקידים שהוטלו עלינו ברצינות בכל יום. אסור לבזבז את הזמן, שהרי את גלגל הזמן אי אפשר להחזיר לאחור…
 
בורא עולם אומר לנו לעשות כל פעולה מתוך אהבה, לא מתוך פחד. אבל אם אנחנו זקוקים לתמריץ טוב כדי לעלות על המסלול הנכון, פעולות המלוות ביראת שמים ישיגו גם הן את המטרה. ובהקדם, המשימות הללו יפרצו מאיתנו מתוך אהבה עצומה, מתוך תפילה ורצון טוב, ולא מתוך פחד.
 
חז"ל אומרים לנו שהשכר המצפה לנו בגן עדן מותנה בשלושה דורות. אם ילדינו ירגישו שלגדל את ילדיהם בלי תורה ומצוות זה משהו חשוב יותר מחיים רוחניים, וכך גם הילדים שלהם, אנחנו מפסידים את הכרטיס שלנו לגן עדן. אולם, כל זמן שאנו חיים ומסוגלים לעשות שינויים חיוביים, שום דבר לא הולך לאיבוד ואין סיבה שבגללה נתייאש. למה? כי בורא עולם נתן לנו מתנה יקרה – את מצוות התשובה, את התפילה – בעזרתן נוכל לשנות את השתלשלות אירועי חיינו.
 
רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שיום ההילולה שלו חל בחג השבועות, אמר שארבעים ושניים מסעי ישראל, התחנות בהן עברו ממצרים, במדבר ועד שנכנסו לארץ ישראל – הארץ המובטחת – מופיעים בחייו של כל אדם ואדם, מסעי נשמתו מהרגע שהוא נשלח לעולם הזה ועד שהוא חוזר לצור מחצבתו – בורא עולם.
 
במסעות חיינו, בכל צעד, בכל תחנה, מחכים לנו ניסיונות ואתגרים שיש בהם פוטנציאל אדיר לקרב אותנו למטרה וליעד שלנו. כל החסרונות, הקשיים, המסרים, הפעולות והידיעות שהשגנו בחיים – כל אלה מאפשרים לנו להשיג את המטרה האמיתית ואת התיקון לנשמתנו. המשכיות יכולה להתקיים רק בתוך מסגרת רוחנית, עם מצוות התורה, בה אדם גדל בקרבת הבורא. זהו המסר העיקרי שאנו צריכים להנחיל לילדינו.
 
בתלמוד נאמר (תמיד ל"ב, א) הרוצה לחיות – ימית את עצמו.
 
וזה תמוה. הרי אלה דברים שסותרים את עצמם. אולם, רק ברגע שלמדנו שזה באמת מה שאומר לחיות, נהיה מוכנים למות. אם נבין ונפנים את המסר כראוי, נבין גם שזה לא מיועד רק לטובתנו, אלא לתועלת ורווחת כל עם ישראל וגם לטובת האנושות כולה.
 
ללא ספק, מדובר כאן במשימה קשה, אבל עם כמה מאמצים מצידנו ועזרתו של הבורא – נצליח!