לכודים בסבל

אף אחד לא אוהב לסבול, אבל
לפעמים הסבל הופך למעין חוף
מבטחים של רגשות מעוותים וחוסר
הערכה עצמית. ליעל קרני יש תיאוריה
מעניינת ואתם מוזמנים לקרוא.
 
 
יש לי תיאוריה.
 
תיאוריה על אנשים שאוהבים להיות אומללים, כאילו היו לכודים במלכודת הסבל והייסורים.
 
זאת תיאוריה שהתגבשה לאורך תקופה מסוימת, משהו שנתתי את דעתי עליו קצת יותר לעומק. לא מיהרתי להעלות אותה על הכתב, נתתי לאנשים ליהנות מהספק שמא אולי אני הטועה. אבל לא, זה מה שראיתי.
 
אתם בטח שואלים איך הגעתי למסקנה הזו. ובכן, הנה כמה נקודות למחשבה מתוך המון התבוננויות על הנושא מקרוב, וגם מתוך שיחות עם אנשים.
 
האופטימיסטים, אלה אנשים שסובלים בדיוק כמו כולם, אבל לאורך התקופה בה הם חווים סבל או כאב הם מחדדים את חוש ההומור שלהם. וגם, מחייכים הרבה. הם לא נותנים לסבל משקל גדול בחיים שלהם, אלא ממשיכים קדימה עם תקוות שהסבל לא יהיה מנת חלקם בעתיד.
 
יש לי שני שכנים – אחד יהודי ואחד לא (אני גרה באנגליה). אני לא כל כך מכירה אותם, אבל אני יודעת ששניהם חלו במחלה האיומה – מחלת הסרטן. הם עברו טיפולים בשנים האחרונות. הם חבשו כובעים שכיסו את הראש שהקריח בעקבות הטיפולים. שניהם תמיד חייכו. שניהם רצו להמשיך את החיים שלהם רגיל למרות מצבם הקשה. אני בטוחה שברגעים של הלבד ועם עצמך הם חשו פחד וחששות לא מעטות, אבל הם לא ויתרו על כוח הרצון, לא התייאשו והמשיכו הלאה עם כל הכוח ובכל מחיר. הם רצו לחיות את החיים, לא לחשוב על משהו סופני כמו מוות.
 
אני מלאת הערכה לשני השכנים שלי.
 
ושניהם החלימו, תודה לא-ל.
 
אני מניחה שאת הסבל שלהם אפשר לשים בצד הקיצוני של סקאלת הסבל, מכיוון שמדובר כאן באיום ממשי על החיים. אף אדם לא יכול לומר איך הוא היה מתנהג ומה היה עושה במצב כזה, אם הוא לא נמצא בו, כולל אני, חלילה, ולא על אף אחד מעם ישראל.
 
בכל אופן, אחרי ששוחחתי עם לא מעט אנשים שמתי לב שהסבל שלהם לא היה כזה קיצוני, אלא 'סבל שגרתי' של חיי היומיום: עבודה, שלום בית, חינוך ילדים, בריאות, שום דבר שמזכיר מחלה סופנית או קריסה כלכלית וכדומה.
 
הגישה של האופטימיסטים אומרת, אני לא אוהב לסבול הרבה, אז מה אני יכול לעשות כדי לטפל במצב על הצד הטוב ביותר והכי טוב שאני יכול? אני יכול לחיות חיים שמחים בלי הסבל או, וזה יותר חשוב, למרות הסבל, כי לא תמיד יש תשובה ברורה וחד משמעית למה אנחנו סובלים. ומדהים לגלות אצל קבוצה זו שתמיד אותן תכונות תופסות את קדמת הבמה: הומור, צחוק, התמדה, סבלנות ודיבור חיובי שמצמצם את הרגשות השליליים שמאיימים להשתלט עליהם.
 
ועוד משהו – הערכה עצמית! הם יודעים לומר לעצמם בכל מצב 'אני חשוב בעולם הזה, ויש לי מה לתרום כאן'.
 
נשארתי פעורת פה כששמעתי את המילים הללו, למרות הסבל והקושי שהם חווים.
 
באופן עקרוני, אף אחד לא אוהב לסבול, אבל לפעמים הסבל הופך למעין חוף מבטחים של רגשות מעוותים וחוסר הערכה עצמית. כאן אנחנו מגיעים לקבוצת האנשים שמאמצים את הסבל לתועלתם, למשל: 'אולי אקבל יותר תשומת לב אם כולם יראו שאני סובל'. 'אם לא אעשה את המצב שלי יותר דרמטי – קצת יותר עצוב וקודר – אנשים לא ייקחו ברצינות את המצב שלי'. 'אולי ארגיש חשוב יותר עם המצבים 'הרציניים' האלה שאני צריך להתמודד איתם, אולי החיים יהיו פחות משעממים?…' ו'אולי אנשים יכבדו אותי יותר…'
 
גישה כזו, ותאמינו לי ששמעתי את המשפטים האלה יוצאים מפיות של אנשים, גורמת לאנשים לאמץ פחות את העצות והחשיבה החיובית, כי יעשו את זה הם פשוט יצטרכו לוותר על ההתמקדות וההתכנסות בעצמם. אלה אנשים שפשוט דנים את עצמם לחיות עם הדיכאון וחוסר הסיפוק והשמחה בחלקם.
 
קבוצה נוספת היא הבועטים. אלה אנשים שלא פעם מתמכרים לסיפוק התאוות האישיות שלהם תוך כדי הסבל, והם ממשיכים הלאה אולם מתכחשים לאתגרים שהם צריכים להתמודד איתם, מנסים להימנע מהמפגש עם 'הדבר הזה' שצריך להסתכל לו ישר בעיניים ולומר לו 'הלו, אני כאן כדי לטפל בעצמי ולא לאפשר לך לחסל אותי'. הבעיטות האלה יוצרות בתוכם משקעים שגורמים להם להתנתק מהסביבה, לא ליצור קשרים – חברתיים או זוגיים. כלפי חוץ, הם אומנם מנסים לשדר עסקים כרגיל, שהם שמחים והכל בסדר, אבל המטרה שלהם היא להשיג יותר סימפטיה והבנה עם מה שהם מרגישים. אפילו הצדקה לכך. כי אנשים שלא מתלוננים מוערכים יותר בחברה. כמובן, אם עושים את זה מהכיוון הנכון ולא כמו הבועטים.
 
רבי נחמן מברסלב מדגיש את חשיבות מידת השמחה, ואומר לנו שוב ושוב שעלינו להעצים אותה, להגביר את העוצמה שלה, כדי שלא ניפול לעצבות והדיכאון שהרבה אנשים נוטים לאמץ במקום להתמודד.
 
הרב שלום ארוש מדגיש שוב ושוב בספריו את חשיבות הנקודה הזו, ואת העוצמה שמתלווה למצב שבו אנו מתבטלים לרצון הבורא ומקבלים את מה שעובר עלינו באהבה, ובידיעה שכל מה שקורה איתנו – הכל לטובה וברצון הבורא, שהשם הוא טוב, אוהב ומרחם, לכן מה שאנו חווים הוא רק לטובתנו גם אם איננו מצליחים להבין למה ואיך. אם אנחנו לא מסתכלים על אתגרי החיים, והחיים בכלל, עם עדשות כאלה, לא נצליח לראות את השפע והברכות שבורא עולם משפיע עלינו בכל רגע ורגע, בעיקר את אלה שמושפעים עלינו בזמנים של סבל וקושי.
 
הרב ארוש גם אומר, שאם אדם ננעל על מצב של תלונות ובכיות חינם, ובעקבות כך נופל לעצבות, דיכאון ואפילו ייאוש, הוא רק מוסיף על עצמו סבל וקושי ביכולת לפתור את המצב שהיה בהתחלה, קל וחומר את זה שנוספו עליו עוד דינים וקטרוגים.
 
"אבל רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה היא עולם החירות, בבחינת "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נ"ה), שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות. ועל כן כשמקשר שמחה אל המוח, אזי מוחו ודעתו בן חורין, ואינו בבחינת גלות, ואזי יוכל להנהיג את המוח כרצונו…" (רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ח"ב, י).
 
ואיך נהיה בשמחה? "על ידי מה שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה" (שם).