לכו על הזהב!

למה להסתפק בלהיות אנשים בינוניים, אם אפשר להגיע רחוק וגבוה יותר? למה לשמוח שנותנים לנו את מדליית הכסף, אם יש ביכולתנו לקבל את הזהב?

3 דק' קריאה

הרב דוד חרלפ

פורסם בתאריך 17.03.21

למה להסתפק בלהיות אנשים
בינוניים, אם אפשר להגיע רחוק
וגבוה יותר? למה לשמוח שנותנים
לנו את מדליית הכסף, אם יש
ביכולתנו לקבל את הזהב?
 
 
למה זה לא מספיק להיות רק אדם טוב? לא יודע אם נתקלתם בשאלה מהסוג הזה, או בתשובה עליה, אבל הייתי רוצה לבדוק את העניין הזה קצת יותר לעומק.
 
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה את ה' אלוקיך לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל).
 
הפסוקים האלה גם מעוררים התפעלות והשראה, ואיכשהו, גם תמיהה. התורה מפצירה בנו "לבחור בחיים". סליחה, אבל האם אנחנו צריכים את העידוד של התורה כדי לבחור את מה שברור? רק אדם לא שפוי יבחר בדבר ההפוך, ולא נראה לי שמישהו מכם חושב שאני טועה. מה גם, שהאפשרויות שפסוקים אלה מציבים בפנינו הם של מצבים מאוד קיצוניים אחד מן השני – חיים ומוות, טוב ורע. רק שתי דרכים יש לנו? הרי החיים שלנו מלאים בכל כך הרבה אפור! אכן, קשה להתייחס לדברים שמציירים את החיים בשחור או לבן.
 
בשבוע הקרוב אנחנו עושים עוד כמה צעדי ענק לקראת ראש השנה. אלה הימים שלפני תקופת החגים הגבוהים של חודש תשרי. ישנה שאלה קלאסית שמתייחסת לתקופה הזו, ושמתמודדת עם הנושאים שהוזכרו לעיל. הצדיקים מלמדים אותנו שבראש השנה נפתחים שלושה ספרים: הראשון לצדיקים – בו הם נחתמים מיידית לחיים, השני לרשעים – בו הם נחתמים מיידית למיתה, והשלישי לבינוניים – אלה לא צדיקים וגם לא רשעים והדין שלהם עדיין תלוי ונדחה עד ליום כיפור. ביום הכי קדוש בשנה הגורל שלהם נחתם – או בין הצדיקים או חלילה ההיפך. על פי דברים אלה, הדין הסופי הוא אופציה אחת מתוך שתיים, לא יותר. האומנם? רק שתי דרכים ישנן?
 
אני בטוח שלא פעם נתתם דעתכם לתחרויות והמשחקים באולימפיאדה, ובודאי שמתם לב להופעה המעוררת של המשתתפים. בטח גם ראיתם את הראיונות עם המנצחים שתיארו את הדרך הארוכה עד למדליית הזהב, נכון? האם הדרך הייתה קלה? המנצחים, מן הסתם, סיפרו על הדרך הארוכה שעברו עד לזהב. הם תיארו את הקשיים, את הרצון לנצח, ובסופו של דבר גם את טעם ההצלחה בצבע זהב. זה ברור שלהיות "רק טוב" זה לא חלק מהאג'נדה של הספורטאים האלה, ושאיפה כזו לא מובילה אותם למדליית הזהב והניצחון המיוחלים.
 
בכל תחום שתעלו על דעתכם – מוסיקה, תיאטרון, ספרות, מדע, לא משנה מה, המטרה היא תמיד לזכות במשהו, לנצח, להוביל. להיות רק טוב זה לא משהו שמעניק למישהו פרס אוסקר, פרס נובל לשלום, וזה גם לא ממלא אולמות. אנחנו דורשים מצוינות בכל תחומי חיינו, אבל כשזה מגיע לחיים עצמם אנחנו מסתפקים בלהיות רק "טובים"! איך אדם יכול לשאוף למדרגה כזו כשאפשר להגיע ליותר?!
 
סיבה אחת יכולה להיות העובדה שאין לנו תמונה ברורה איך מעריכים הצלחה וגדולה בחיים, אז אנחנו מתבייתים על "להיות טובים" וזהו. כשבורא עולם מבקש מאיתנו לבחור בחיים ובטוב, למה הוא מתכוון? לחופשה באיי הבהאמה? לשלוש מכוניות יוקרתיות בחנייה?
 
בנקודה זו חשוב מאוד להבהיר איך התורה מגדירה את המטרות הללו, אחרת איך נלך על הזהב…
 
בסיפור המוכר מספר בראשית, נאמר לאדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת, כי אם יאכל – ימות. אדם אכל את הפרי, וראו איזה פלא, הוא לא מת מיד. למעשה, הוא אפילו חי עוד 930 שנים! מספר הסברים יש לעניין על מנת להבין את מה שקרה שם, אבל הסבר אחד מאוד רלוונטי לנושא שלנו. אנחנו יודעים כי מיד אחרי שאדם וחוה אכלו את הפרי האסור הם גורשו מגן עדן. הם נשלחו לארץ למסע נדודים, רחוק מאוד מהקרבה המתוקה לבורא עולם שחוו בגן. הנדודים, שמרחיקים את האדם מבורא עולם, הם ה"מוות" שמוזכר שם. לכל יהודי, הגורם שמגדיר חיים ומוות הוא הקרבה או הריחוק ממקור החיים – בורא עולם.
 
בורא עולם אומר לנו אילו אפשרויות יש לנו – חיים ומוות, טוב ורע, והוא מפציר בנו לבחור בחיים. אתם מבינים, לא רק בלהיות "טובים", אלא מחוברים לחיים הנצחיים שהוא מציע לנו בתורה שלו. הוא אומר לנו: "למה לכם להסתפק רק בלהיות אנשים "טובים" אם אתם יכולים להיות מחוברים אלי? אל תתפשרו על בינוניות כמטרת החיים!"… זאת הבחירה שבורא עולם מניח בפנינו, חיים מלאים עם משמעות ומטרה נצחית, או חלילה ההיפך, מוות שהוא קיום חסר תועלת.
 
הנה סיפור קצר שאני רוצה לספר לכם. אני עובד עם חבר'ה צעירים, לרוב עם בעיות התמכרות. רבים מהם בסופו של דבר מפסיקים להשתמש בחומרים אליהם היו מכורים באופן קבוע – גראס, אלכוהול וכדומה, אך לעיתים רחוקות משתמשים בהם. לא פעם הם שואלים בפליאה – אם הם מצליחים לתפקד ועומדים באחריות שקיבלו על עצמם, אז מה לא בסדר אם פה ושם הם מעשנים או שותים קצת אלכוהול?
 
"נכון, זה לא כמו השימוש התמידי, אבל האם ההרגלים הרעים האלה מובילים אתכם למקום גבוה יותר?" השבתי.
 
הגישה שלהם מבוססת, כמו מיליוני אנשים אחרים על הגלובוס, על העיקרון האומר  "שזה בסדר להיות רק טובים". 'אני לא פוגע באף אחד ואני אחראי למעשיי, אז למה לא לעשן או לשתות?' ספורטאים רציניים, או כל אנשי מקצוע אחרים, יודעים שמצוינות, ולפחות שאיפה למקום כזה כמובן לא מתוך רדיפה עצמית, היא לא תוצר של גישת ה'מה לא בסדר?'. גדולה והצלחה נוצרות מראיה תמידית של 'אני הולך על הזהב'. שאני לא מסתפק במדרגה הרוחנית בה אני נמצא, מכיוון שיש עוד ואליהן אני צריך לשאוף להגיע.
 
זה גם העניין של המשפט בראש השנה ויום כיפור. ועד שמשיח יבוא, במהרה בימינו, הטבע הסופי של העולם זה משתקף במוות פיזי. אבל בראש השנה הספרים נפתחים לטוב האמיתי או הרע, לחיים רוחניים או למוות, עליהם מחליטים במהלך הימים הגבוהים הללו. עד למצב בו אנו מתחברים למקור החיים, בורא עולם, שיחליט באיזה ספר לחתום אותנו.
 
יהי רצון שנזכה כולנו לבחור בחיים ובטוב, שלא נתפשר על בינוניות ולהיות רק 'אנשים טובים', אלא לשאוף ליותר, ונכתב וניחתם כולנו בספר הצדיקים ולשנה מתוקה, אמן.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה